זה כל כך מוזר לי לכתוב את זה. את הבלוג הזה.
בהיותי פרנואידית פי כמה וכמה.
אבל גם מדגדג לי נורא לשתף קצת במה שעובר עלי, ואולי זה המקום היחידי שאני גם יכולה להרשות לעצמי להיות אני האמיתית בלי מסכות היומיום שאני נאלצת לעטות על עצמי.
אז זהו, זו שנתי האחרונה בהחלט לתואר הראשון. באיחור מה, אבל שיהיה. אני אתגבר.
ובסה"כ, אחרי כל התלונות, נחמד לי פה.
מצאתי אחלה בית, עברתי סופסוף לגור באזור האוניברסיטה, יש לי פה עבודה (לא מכניסה במיוחד, אבל ככה זה כשאתה סטודנט שידע בתחום המחשבים הוא לא בדיוק הצד החזק שלך, וצריך זמן להשקיע בלימודים).
בגדול, משתדלת לא להתלונן, אפילו שממש קשה לי, כי יש לי גם צד פולני והוא חזק ממני.
ויש לי את הבוס הכי מגניב בעולם. הבנאדם הזה תותח. נשמה טובה. אחד כזה שבא פעם במיליון שנה. מרגישה שזכיתי.
יש לו רק בעיה קטנה אחת. הוא החליט לפרגן אותי לחבר שלו. ככה, בקטנה. אמר לעצמו - אם אני לא אהנה ממנה, אז למה שהוא לא.
עכשיו, יכול להיות שזרקתי לו מתישהו שהחבר הזה שלו נראה אחלה גבר והכל. הבעיה היא, שהוא לקח את זה צעד קדימה.
זה גם לא ממש פייר, אנחנו מנהלים את השיחות הכי פתוחות בעולם, ככה שהוא יודע מה מוצא חן בעיניי. אבל אני אומרת את מה שאני חושבת, כי החלטתי שככלל, אם יש לי משהו חיובי להגיד על מישהו, אני אומר את זה, לרוב גם בפני אותו אדם, ללא קשר למה יהיו ההשלכות. מבחינתי זה לא אומר שאוטומטית זה צריך להתפרש כאילו אני מעוניינת. אני פשוט נהנית לפרגן למי שמגיע.
אז אתמול, באמצע העבודה, הבוס שלח לי sms שאגיע למשרדו, וכתב שגם חבר שלו שם. אמרתי לו שאני מעוניינת לחסוך מעצמי את ההבכה הפומבית, כי זה מאוד מתאים לו לעשות לי איזה קטע כזה. כתבתי לו שאם הייתי רוצה להתחיל איתו, לא הייתי נזקקת לתיווכו. אז הוא פשוט שלח את חבר שלו לקרוא לי אליהם למשרד. אז אני יושבת איתם, עם הבוס וה-CEO. מנהלים שיחה, קצת מתבדחים. קצת ניסיונות הבכה מצד הבוס שלא צלחו לו כי באתי מוכנה.
ואתמול, בבית, אני פותחת את המייל. מגלה להפתעתי מייל מחבר שלו. תוהה מאיפה יש לו את המייל שלי. בתמימותי משכנעת את עצמי שהוא בטח בירר גם את שם משפחתי ופשוט ידע לחבר את זה לפורמט הנכון של המייל האוניברסיטאי. עונה בנימוס למייל, משהו עם קריצה.
והיום בבוקר, טלפון, קצת לפני שמונה בבוקר. מספר לא מוכר, אני מופתעת. הקול מהצד השני יורה אוטומטית שאלות שמראות ידע על סדר היום שלי, אז הבנתי מיד במי מדובר. כן, אמרתי לו אתמול מה אני פחות או יותר עושה היום, הוא שאל אם יראה אותי באוניברסיטה. איך לעזאזל יש לו את המספר שלי???
ברור שבא לי עליו. לו יש סקסאפיל בשפע, לי יש פטיש למבוגרים. הוא 56 כזה, בגוף של ספורטאי, ורואים עליו. הבחור מתאמן.
בעיה קטנטנה, הוא נשוי. אפילו סבא.
בעיה פצפונת, אני הבטחתי לעצמי לא לחזור על טעויות העבר. זה לא שווה את ההרגשה הנוראית שאני מסתובבת איתה אח"כ. חסרים גברים פנויים???
ועכשיו, הבוס מחייך מאוזן לאוזן כשעובר במחלקה. שאל את החבר לפני שעתיים אם הביא את השכפ"ץ. החבר השיב בצחוק שכן. אני הבנתי אוטומטית. מה לעשות, הבוס הוא הבנאדם הכי בוטה שאני מכירה.
שאלתי אותו הבוקר אם הוא מחלק את הטלפון שלי ככה בקלות כזו לכל מי שמבקש או שזה רק ליחידי סגולה.
הוא ענה:
"רק למי שממש רוצה לז... אותך"
כבר אמרתי,
בוטה
