הדבר האחרון שהצטרכתי עכשיו...
לא שאני מאמינה שיש מישהו שיש לו craving לשפעת, או שיש זמן מתאים לחלות. ניחא.
אבל לישון עד מאוחר, לסמס שאני מרגישה like s**t ולקבל שיחת טלפון מכבודו, זה בהחלט משפר את ההרגשה.
הוא שלח הודעה שאשאר במיטה, ושהוא יבוא לבקר אותי בצהריים. לא עניתי. "בטח", אמרתי לעצמי, הוא רק לא מבין שהצד הפולני שבי לא ירשה לו לראות את הבית במצב הנוכחי - לא ממורק. זה אומר, שאני אצטרך להספיק לעשות קניות, לשטוף את הבית (את שני אלה, או לפחות אחד מהם התכוונתי לעשות אתמול, לפני שנפלתי למשכבי והשפעת החלה לתת אותותיה...), להוציא את הכלבים לטייל באופן שירוקן אותם לפחות קצת מהאנרגיות (כי השותף שלי השאיר לי הודעה שארגיש טוב ושהוא לא הספיק לעשות את זה. לפחות היתה לו סיבה מוצדקת לחלוטין), לסדר את החדר שלי עוד קצת ולהספיק להיראות גם קצת טוב בכל זאת, למרות שאני מרגישה כרגע ההפך הגמור מזה.
ואז הוא התקשר, אמר שהוא נכנס להתקלח (אני מדמיינת איך זה נראה), ואז יסע לעבודה. הוא יהיה פה בצהריים, ירים טלפון ויראה איפה אני. "להתראות בובי". "ביי".
עכשיו, seriously? "בובי"? so soon? האמת, אני חייבת להודות שזה ממש נעים לי, גם האינטונציה שבה זה נאמר. אוקיי, אוקיי, האמת לאמיתה היא שזה פשוט חסר לי, כבר תקופה ארוכה, אבל זה נושא לפעם אחרת.
אתמול ישבנו לאכול צהריים ביחד. שיחת היכרות ראשונה, face 2 face. חלפה על פנינו מישהי, הוא זיהה וקרא לה, היא עצרה. ניגש לשוחח איתה. הבחנתי שמדובר במישהי די צעירה, בטח בגילי, חשבתי לעצמי. כשחזר סיפר שזו איזו חברה של הבן שלו. טוב, now it makes sense.
החלטנו ללכת על מקום קרוב, לי היו בערך שעתיים פנויות, למרות שכששאל אותי איפה הייתי רוצה לשבת - המקום הראשון שעלה לי הוא בר היין שאני הכי אוהבת בתל אביב (יפו). "פעם הבאה", הוא אמר, "זה יהיה בזבוז זמן לנסוע לשם עכשיו". אז התמקמנו בבר יין אחר, שלמרבה המזל כבר יצא לי לשבת בו פעם, כך שיכולתי להעיד כי זו בחירה מוצלחת למרות הכל.
"אז את אוהבת לפלרטט?".......... וואו, זה היה ישיר, חשבתי. אני לא מאמינה, הוא מחזיר לי. שלשום כתבתי לו בהודעה שהוא ממש טוב בזה, בלפלרטט. האמת? גם הבוס שלי העיד עליו אותו הדבר, אז חשבתי שזה עיניין של מה בכך. הוא ענה שהוא לוקח את זה כמחמאה. מסתבר שטעיתי.
"כן", אמרתי (ובלב: כוסאמק, כמו שהוא מסוגל לשאול, אני מסוגלת לענות על זה). "יש בזה משהו נחמד", הסכמנו (כן, רק שכחתי לציין בפניך שהבוס שלי גם אמר שהוא לא חושב שתיקח את זה רחוק).
"אני חושב שכדאי שנשאיר את הבוס שלך בערפל, הוא טיפוס רכלן" (וואו, איזה כיף לדעת. מעניין לאן זלגו כל הדברים שאני סיפרתי לו?!?! תקראו לי תמימה, אבל אני עדיין חושבת שהוא בעל יכולת סינון מסויימת.)
כשהזמנו את האוכל, החלטנו לשתות בירה, הוא ביקש ששלו תגיע עם האוכל, אני ביקשתי את שלי עכשיו (לפחות תהיה לי תעסוקה ברגעים המביכים האלו, ובככל אלכוהול תמיד עוזר בסיטואציות כאלה). הוא שינה את דעתו וביקש שיוציאו גם את שלו לפני האוכל. חיוך פנימי התפשט בי - כנראה שגם הוא לא מרגיש אמיץ במיוחד היום.
באמצע השיחה אני שומעת קול של בחורה קורא בשמי. חברה מהלימודים נכנסה לבר וזיהתה אותי (טוב, לא קשה, היינו היחידים שם, והשעה רק 12 בצהריים). אמרתי שלום וחייכתי אליה. בפנים התרוצצו לי מחשבות. תהיתי מה היא חושבת עלי, בהכירה את ההיסטוריה שלי עם האקס המיתולוגי - היא עוד הכירה אותו כשהיינו יחד. משהו אמר לי שהיא ללא ספק משוכנעת שיש לי טעם זקן, בייחוד שהפעם הצלחתי להתעלות על עצמי.
לא היה אכפת לי. נהניתי בחברתו. משהו בעיניים שלו היפנט אותי. זה לא שעיניים כחולות זה מה שעושה לי את זה, אבל שלו היו מלאות הבעה, כאילו כל ניסיון חייו התרכז ונשקף מהן.
כשהגיע החשבון, מיהרתי להוציא את האשראי שלי, למרות שהיה לי ברור שהסיכוי שיתן לי לשלם קלוש. "הפעם אני", אמר. הסכמתי, בעיקר כי השתמע מזה לגבי הבאות.
כשהחזיר אותי לאוניברסיטה, ונפרדנו, זכיתי לעוד שם חיבה. כל כך מוזר, חשבתי לעצמי. הבנאדם האחרון שהייתי חושבת שמחלק שמות חיבה, ועוד בקלות כזו. אצלי זה תמיד נתפס כמשהו מאוד אינטימי, רק כשאני מרגישה סופר-נוח עם הצד השני. אבל כן, זה ללא ספק עשה לי נעים. ונגע במקומות שאף אחד מזמן לא נגע בהם.
בערב, סיפר שהוא עושה חיסון לשפעת.
לעזאזל, אמרתי לעצמי, אני צעירה והוא מבוגר.
איך זה תופס דווקא אותי???