שיש את החיוך הזה, ממתיק הסוד, שהוא שלי, והוא רק שלך.
שמתפשט בי כל פעם שאני עוברת ליד המקום הזה, שלנו, שגיליתי בעצמי, שהבאתי אותך ואותי אליו בפעם הראשונה.
שהפך להיות המקום האהוב עלינו (ושהחיוך תמיד מתרחב כשאני נזכרת איך כמעט החרימו אותנו משם בגלל עזות המצח שלך, ובפעם ההיא שתפסנו את ההוא חצי עירום ובחצאית רק כי אתה כזה חצוף ולא מקשיב להוראות... וזה הרי מה שחיבבתי בך כל כך).
שעמוק עמוק בפנים, אני איפשהו מקווה שאפילו אחרי הזמן והמרחק, נשאר רק שלי ושלך.
אתה זיכרון יקר, יקר מדי מכדי שאוכל להרשות לו להתקלקל בשביל 'בערך'.
לא היה לפניך וגם לא אחריך שידע לגרום לי השפלה ועונג, כאב ואושר בו-זמנית.
תמיד הייתי יוצאת מפוצצת אנרגיות מכל מפגש שלנו, נתת לי את הכוח לסחוב עוד שבוע באחת התקופות הכי קשות שעברתי.
גרמת לי להרגיש חשובה, חשובה באמת, ואני יודעת שהייתי כזאת בשבילך, גם מעבר לתחושה הגשמית. אלה דברים שאי אפשר לזייף. היית זקוק לי. ואני לך.
אז הבן, וסלח לי שלא יכולתי לתת לזה להיהרס ברגע אחד.
כמו בכל דבר אחר שאני עושה, זה הכל או כלום. אין אמצע.
ורק תדע שאני עוברת שם הרבה.