שרציתי לכתוב פוסט קצת יותר שמח, אבל מצב הרוח שלי מחורבן, אז תאכלו קצת חרא (ותלעסו טוב-טוב, הא?), כי אני מאלה שאוהבים שהשאר סובלים יחד איתם.
היום בחנתי לראשונה את רשות השלטון השנייה במדינה. עשיתי את שיעורי הבית שלי היטב והרגשתי שהגעתי מוכנה.
בגדול, עברתי דבר או שניים בחיי הקצרים (כן, אתם יכולים לגחך לכם שם מתחת לשפמון, איי קודנט קר לס), ואני מחשיבה עצמי לבעלת תעצומות נפש, שאם לא כן, סביר שלא הייתי ביניכם היום כדי לכתוב שורות אלו.
יחד עם זאת, שום דבר לא באמת מכין אותך לרגע הזה בו עורך הדין של הצד השני עושה ממך קציצות, שוחט אותך הלכה למעשה, מסובב את העובדות כרצונו נגדך ועוד קורא לך "סטודנטית מפונקת" (כבר לא סטודנטית - לפחות על הנייר - אבל את זה נשאיר לפוסט הבא) כשבאמת מדובר במישהי שאספה שקל לשקל.
שום דבר לא הכין אותי לתחושת חוסר האונים הזו, בעודי יושבת לגמרי לבדי מול כבוד הרשם והקלדנית, התובע ועורך דינו.
והרי למה ציפיתי? סך הכל עשה את תפקידו (וגם שיקר על הדרך שעושה זאת בהתנדבות, אבל למי אכפת בעצם). מסירה את הכובע בפניו. המשחק המדהים שהציג, כחלאת האדם, נועדה לשרת את אדונו.
אם אני שמחה על משהו, זה רק על הזמן, הטרחה והכסף שגרמתי לתובע להוציא, ובעיקר על עגמת הנפש.
כמו הלקח שאני הפקתי מהמקרה, גם הבנזונה למד את הלקח, יש הוכחות בשטח.
ועורך הדין שליקק לרשם? הוא עוד טרח להחזיק עבורי את הדלת פתוחה לרווחה בסוף הדיון, ג'נטלמן אמיתי. אז רק השתהיתי שעה ארוכה בעודי לוגמת מים ולובשת את הז'קט השחור שלי בחזרה, עד שהואלתי בטובי לצאת (קיוויתי שיתעייף ויתייאש), אבל הוא? כנראה אדם טוב מתחת לערימת החרא שייצג...
מה על הכרעת הדין? זה כנראה תלוי באיכות ההצגה של כל אחד מהצדדים. את כל מה שהיה לי לומר אמרתי, לא חסכתי דבר.
נותר רק לחכות לראות מי הרשים יותר את הרשם...
You are welcome 2 stay tuned :)