נזכרת במילותיה של הסטודנטית הישראלית היחידה שהיתה אמורה ללמוד איתי: "אני לא אוהבת ללמוד. לא, אבל באמת. כאילו, לי זה מפריע יותר מלאנשים אחרים".
לצערי, עד שהצלחתי למצוא אותה, נאלצה לדחות את לימודיה.
ואני חושבת לעצמי, כן, גם לי זה מפריע. אבל זה לא כאילו יש ברירה.
ובין לבין משננת שוב ושוב Ursprung-Ansatz-Wirkung-Innervation של כל שרירי הרגל הקדמית (באמת שאין לי מושג איך זה נקרא בעברית או בעגה המקצועית באנגלית, ואני עצלנית מדי לחפש). ועוד לא שיננתי את כל המפרקים וכלי הדם. בקיצור, גם אני לא באמת נהנית מזה.
ואז אני תמיד שומעת מכל מקום "אבל את רצית את זה!".
אז מה?!?!?
רציתי גם לצאת לקצונה.
מישהו אמר שנהניתי מהקק"צ?
לא, היה חרא. חרא בלבן. בלי יותר מדי שינה. עם מלא השקעה. עם מלא זיוני מוח וצביעות שלי כלפי עצמי והצגות מול כולם, כי חייבים לעטות מסיכה.
אז לא, זה לא כיף ללמוד. ומפתיע שכבר הספקתי לשכוח. זה לא כאילו עבר מלא זמן.
ומדהים שכשלומדים, בערך כל דבר אחר מעניין יותר. הכל. אפילו חשבתי להתחיל לצפות ב"אנטומיה של גריי". רק כי מופיע בשם "אנטומיה".
אם יש משהו שאני שונאת, זה ללמוד בע"פ.
אבל לפחות גיליתי שכישורי הציור שלי השתפרו, ושיש שימוש לעפרונות הצבעוניים שקניתי.
מי היה מאמין, שוב נאלצת לצייר ולצבוע כדי להכניס את החומר לראש.
איזה ייאוש. וזו רק ההתחלה. שתבוא כבר חופשת הכריסמס!!!