אז מסתבר שאתמול בלילה האיש שאנס אותי עשה לייק לפוסט שלי בפייסבוק.
סתם כי הוא יכול.
סתם כי הוא סדיסט.
אלוהים יודע למה לא חסמתי את הפרופיל שלו מאז.
שבע שנים עברו.
זה היה אולי אחד הפוסטים היקרים לי, בו שיתפתי את חבריי ומכריי שלא ידעו שאני לומדת פה.
מין סגירת מעגל של הכרה במפעל החיים הקטן שלי, התגשמות כל מה שעבדתי לקראתו בשנים האחרונות.
ועכשיו הוא מוכתם בגועל הזה.
ואי אפשר להסיר את זה.
וזה כואב, כל כך כואב.
וזו אפילו לא הפעם הראשונה שהוא הצליח לעשות לי משהו כזה אחרי מה שקרה.
מאז היו לו שתי הזדמנויות, שלא אשכח לעולם, והן אפילו לא היו מגושרות בתווך אלקטרוני.
ובחיי שאני מנסה לשים את כל זה מאחוריי, גם כשמחשבות כאלה צפות בשעת לילה מאוחרת.
כל כך הרבה זמן חיכיתי שיבקש סליחה, כאילו שזה היה פותר הכל.
ועכשיו אני שוב צריכה לאחות את השברים.
ומפעם לפעם יש לי פחות כוח לזה.
אפילו לא סיפרתי לבן הזוג שלי.
כבר חגגנו שנה יחד ואין לו מושג למה לפעמים אני לא נרדמת או שסתם זולגות לי דמעות.
