לפני 6 שנים. 17 במאי 2017 בשעה 8:38
בכל פעם שבא לי להעיף את ערימת הספרים מהשולחן, שאני על סף ייאוש, שאני צריכה להקים את עצמי בבוקר כדי ללכת ללמוד בספרייה (כי הלמידה בבית, ממש כמו בעת כתיבת שורות אלו, כמוה כמו אפס מעשה), אני מזכירה לעצמי שאין לי מושג מה אעשה בחיים האלה אם לא אסיים את הלימודים, במה אעבוד ובכלל שמישהו משלם לי עבור הלימודים האלה. כן, כן, לא רק שהלימודים כאן לא עולים כמעט כלום (באמת סכום זניח) - אלא שאני מקבלת מלגה עבורם (מה אתם יודעים - התקבלתי למלגה!!!), ולמען האמת היא הסכום הגבוה ביותר שאפשר היה לקבל במסגרת הזו (נניח שווה ערך לשבוע עבודה בן 40 שעות במשרה משעממת). המלגה אפילו מאשרת את היותי "מחוננת" (לא יודעת איך הם הגיעו למסקנה הזו, לא חושבת שקיבלתי הכרה כזו מאז התיכון בערך, וגם אז לא באמת).
אז האם זה עובד?
לא.
אבל עדיין סוחבת :)