במפגש נדיר בן ארבע שעות עם חברה ותיקה ויקרה, הצלחתי בקושי רב להתחמק מלדבר על הדבר הכי מעניין שקורה לי בחיים כרגע.
אחת הבעיות עם סחים נשואים זה שהם רוצים שכולם יהיו כמוהם. היא באמת רק רוצה שיהיה לי טוב, אני יודעת את זה, אבל כך יוצא שכל פעם אני מאכזבת אותה.
אז בטח לא סיפרתי לה שיש לי עבד חדש שהוא שובב מאוד, כלב חרמן פסיכי ולא מאולף (עדיין).
וודאי שלא סיפרתי לה שהוא מקבל את פני בהשתחוות, מנשק נעלי ומלקק כפות רגלי.
לא סיפרתי לה על הקולר שקשרתי לצווארו עם שרשרת, ושזה היה אחד המראות המטריפים שאי פעם ראיתי במו עיניי.
לא סיפרתי לה איך רכבתי על הזין שלו וקראתי לו עבד שלי, אתה הכלב שלי!
למרות שדיגדג לי לשתף, לא סיפרתי לה איך התחלתי להתגרות מלהשתין עליו, וכמה כיף להחזיק את הראש שלו צמוד צמוד לכוס שלי ולהשתולל.
וכמובן, כמובן, כמובן לא סיפרתי לה שהוא כבר נמצא במערכת יחסים.
לא הייתי עומדת באכזבה, בעצב וברחמים שבטח היו נופלים על פניה,
עד כאן.
