נראה לי שהסיטואציה הכי בלתי הולמת בה אני נוטה לפנטז או להזות את הכלב שלי, היא קבוצת התמיכה.
חבורת מבוגרים יושבים במעגל וחופרים, סליחה, מעבדים, ואז רגע של שתיקה, שלפעמים מרגיש כמו שעה עד שמישהו שובר את הדממה.
זה שקט שאנחנו זקוקים לו. כנראה. לרוב אחרי שהגענו לאיזה שיא, מישהי נשברה בבכי או מישהו זרק וידוי קורע לב, ואז הדממה מאפשרת איזו שקיעה של הנשורת הגרעינית הזאת או מעבר לדובר אחר, משהו כזה.
כבר כמה פעמים מצאתי את עצמי, שאין לי סבלנות לזה, ולא בא לי להתחבר לזה והכל כבד עלי ו... איזה קטע אם היה פה לרגלי הכלב שלי! ובדמיון שלי זה הגיוני לחלוטין:
קשור בשרשרת שבידי לקולר ופשוט נמצא שם, מחכה לסימן ממני. בהרמה קלה של רגלי, הוא תופס אותה ומעניק לה עיסוי קל, להפיג את המתח. רק "קל" כי בכל זאת..
ונשות הקבוצה מנסות לשחק אותה לא מתייחסות אבל מסתכלות (כולן שם חולצות את הכפכפים שלהן כל הזמן) ומקנאות בי.
וזכר האלפא של הקבוצה מקנא בו (ואולי מקבל השראה).
ואז אני מחייכת לעצמי, חיוך קטן ובלתי מותאם, והמנחה פונה אלי ואני מהר מהר מנסה להתחבר בחזרה למה שקורה, ואומרת משהו קשור לא קשור ומרגישה סתומה, אבל מקבלת פידבקים נפלאים מחברי לקבוצה על התובנות, החוזק והיצירתיות שלי!
וגם בג'ימבורי, קצת בלתי הולם.
