אני לא מאמינה שאני כבר בגיל לפגישה עם "מאהב מן העבר".
כמעט 20 שנה (!) חלפו מאז שהוא היה מזיין אותי מדי פעם, במשך שנים. חזק, אתלטי, קינקי, די אנוכי, כיאה לבן 20 דאז. ואני נהנתי מתשומת הלב והזיון החזק, מהסוד הכמוס והתנוחות המאתגרות.
לשניה נראה כאילו לא השתנינו, ויחד עם זאת אנחנו אחרים לגמרי.
היום אני יודעת הרבה יותר קרוב למדויק מה טוב לי, מה אני רוצה, מה אני שווה, ושהוא צריך להגיד תודה על ההזדמנות הנדירה שנפלה בחיקו איתי הלילה. והוא מבין יותר את החשיבות וההנאה שבעינוג האישה.
נפגשנו בלי לתאם ציפיות כמעט, מלבד הידיעה הברורה שאנחנו מתים להיזדיין שוב (ושהוא הולך לאכול לי את הכוס, בניגוד לבעבר).
מה עוד את רוצה שאנשק לך?
ואני לא הצלחתי להגיד, והלב צעק "את כף הרגל, תנשק, תמצוץ תלקק, את חור התחת, את בית השחי"
ואני שוב בת 17 והפה אמר רק "אני מתביישת להגיד"
היד שלו עוד ליטפה בתנועות מעגליות את התחת המפואר שלי, אחרי שנישק אותו.
ואני מזיזה את התחת בתוך כף ידו, מתגרה עוד ועוד ומחייכת ולא מצליחה להתבטא יותר,
והוא תפס את כף רגלי בשתי ידיו וליקק והכניס את האצבעות לפה שלו ומצץ,
"אז הבנת אותי מצויין" אמרתי לו.
היה לי הרבה יותר קל להגיד "תאכל לי את הכוס" (כנראה כי זה דובר בשיחה שלפני), והוא אכל, בהנאה מושלמת.
בפעם הבאה אולי כדאי שאהיה יותר ברורה מראש. תיאום ציפיות! הייתי רוצה בכלל להוריד אותו על ארבע על הרצפה, אבל גם שהוא יוריד אותי (אני קודם!). ואם מצץ לי את אצבעות הרגליים, אכל לי את הכוס למות, וזיינתי אותו עם האצבע בתחת (מזה מאוד התלהב), מה זה אומר בעצם? ומה חשיבותה (האדירה?) של תקשורת מילולית, ולמה היא כל כך קשה לי?
אלוהים, אני כל כך חלודה..
כן, תהיה פעם הבאה,
ברור שתהיה.
תובנות אינטליגנטיות יתקבלו בברכה
