שם זמני

‏18/08/2018 13:30

הטיסה מאד מהירה

הטיסה של השבועיים האחרונים מאד מהירה. בדקתי לפני שבוע, כמה מהר אני יכול לנסוע עם המכונית החדשה שאני משמיץ, שהיא טובה, חמודה, בעלת מוניטין הגון, משייטת יפה, אבל לא יודעת להאיץ. 170 קמ"ש. הופתעתי. לטובה. אחלה מכונית. ברגעים הללו, אני חייב להיות מאד מפוקס. פחות בגללי. יותר בגלל כל האחרים שמשתמשים בכביש באותו זמן שאני. אנשים מכל הצבעים והמינים, לא אוהבים להשתמש בידית הקטנה משמאל להגה, לאותת על כוונותיהם. זה מפריע בכל מצב. זה מ ס ו כ ן, כשאתה בטיסה. צריך לנחש את כוונותיהם. ברור שלא ממש מעניין את ר ו ב ם, שיש מישהו אחריהם, שנמצא כרגע במצב ט י ס ה , או s p o r t  ושהוא צריך מרחב. אני עדין בשהות במהירות הזאת. רק שמד המהירות ייגע במקסימום, וארד למטה. עוד לא נאמרה המילה האחרונה. הסף הזה עוד עשוי להיחצות. בכביש פנוי יותר, בהתכווננות נאותה יותר.

האמת שתמיד אני צריך מרחב. לכן אני משתדל לנהוג שלא בשעות העמוסות. כשהכבישים פנויים.  משתדל להימנע מתורים. מגיע למקומות עמוסים, רק כשאני ברוח הנכונה. גם בדירה שלי, התרגלתי למרחבים. לא בדיוק מבחירה. כך יצא. כרגע גם הדירה, כמו כל החיים שלי, עוברים מהפיכה. שינוי. ניראה לי בכיוון שיהיה מעניין עבורי. שיאפשר מקום גם בשבילה. עם כל מה שתביא, מה שבה. ברוכה הבאה.

אז כמו החיים, כמו הנהיגה, כמו הדירה, גם זאת האכסניה. כולם עוברים שינוי. מצאתי שכל פוסט שלי נכתב במשך שעות. מוברק ומהונדס. אח"כ מחפש  את המוזיקה הנכונה, את המילים. גם זה נבדק כרגע. ממילא אני כותב בו בעיקר לעצמי, מעט (מידי?) תגובות. יש מחיר שכשאתה פועל בדרכך. לא מתבל (אולי) מספיק, בענייני הקהילה, נמנע מוויזואליה מפורטטת ועסיסית.

עניין אותי, איך יש כאן כמה, אחת מהן ממש עזבה(מיתוסית), שבתוך סדר יומן, שלעיתים נשמע כעמוס למדי, בתוך שלל ההתרחשויות הבדסמיות שלהן, מוצאות זמן להרחיב בפוסטים ארוכים, מפורטים, מושקעים. ניראה שלכתוב או לקרוא אותם, לוקח יותר זמן מאשר לחוות את מה שמתרחש בהן. אני בודק כרגע משהו. ניראה מה תהיה התוצאה.

אז הריצה חוזרת לחיי. אחרי שנה של הפוגה שהתחילה מפציעה, הגעתי שוב לשעה של ריצה, במרווחים הולכים וקצרים. אפשר לחשוב שוב על חצי מרתון. עוד ניראה. עם כמות האוויר הלא נקי שאני מחדיר לי לריאות, משימת המרתון תזדיין בסבלנות. אולי יכול. לא מתאים.עדיין לא נכון.

והטיסה?

שלל של אפשרויות. הן צצות וקופצות. מכל המקומות. האתרים הרגילים, הכלוביים, מהפייסבוק, תיכף יגיע האינסטיגרם החדש, מחו"ל, מסדנאות ומהחיים. ופייר- אני לא רגיל. לעבור לניהול אירוע רב ניפגעות. למצב של בחירה ודיוק מתוך השפע. כמו בשאר החיים, נידרשת שוב, עבודה של סדרי עדיפויות, והעדפות. בעבר התנהלות מול 3 במיקרים של הצפה קטנה, היתה נגמרת בלא –כלום. המציאות כרגע היא, של הרבה יותר משלוש. כמעט צריך רשימות, להערות למראי מקומות. *פעם, לפני כמה ימים הטיסה היתה נגמרת בנחיתת אונס. לעיתים היא ניגרמת בגלל החשש *מנחיתת האונס שעומדת להתרחש. אני לא שם. אני בדרך חדשה, ארץ לא ידועה. פעם היו שמות מוגדרים למצב: "טיסה". למצב: "נחיתה". החשש מהנחיתה, היה מגביר את הטיסה. להספיק יותר, הרבה יותר, לפני שתגיע ההתרסקות שאורבת מעבר לפינה. כמו ביצה שמקדימה את התרנגולת, כמו נבואה שמגשימה את עצמה, כך הציפייה להתרסקות, היתה חלק בלי נמנע מחווית הטיסה. לעיתים בטיסה, הייתי מאמין שלנצח אטוס. אמרתי, זה משתנה. ממש עכשיו. אני בטיסה. תבוא מי שתבוא. תבוא הנחיתה? תבוא, ברוכה הבאה. כמו כל מטוס, כל ציפור, כל דג, כל גל, זקוקים לרגע הפוגה. לתדלוק. למנוחה. לאכילה. לקריאה. לשעשועים. להטמעה. להבנה. לתזונה- גופנפש. להתרבות. להזדיין. לכתיבה.(על זה בפעם הבאה-אולי).

לא אנסה, אני אומר לעצמי, לא ממש מאמין לי, לתאר מה שקורה. אני יכול לשבת שעות, כדי לעדות ולעשות סדר בהתרחשויות, רק של השלושה השבועות האחרונים. טוב נצמצם. שבועיים. שבוע. יממה. אז לא. רק הרגע הזה. זה מה שבא. יש רעש, המולה. זה מה שיש כרגע. על זה אני כותב עכשיו. אני מתבונן בשינויים. נדמה לי שעברתי חוויה משנת חיים. כמו תמיד זה לא אירוע מסוים . אלא הצטברות של תנאים ונתונים. הטיפול, הפסקת הטיפול, השינוי ב-, תוספת ה-, ההליכה המודעת, התירגול, הקריאה, הקבלה, החמלה, השרירים שאני מאמן, הויתור על חברים לא רלבנטים, הכנסת אנשים חדשים לחיי, טיפוח הקשרים שנשארים, שינוי הנתיב של הסירה שלי, הכנסת דימויים חדשים, סדר ויופי חדשים, ברירת העיקר מין הטפל, הוצאת המוץ מן התבן, דגשים חדשים, לכתוב על המחשב, לעזוב את המחברת.

קצת מבאס, לכאורה, להישמר ולא לחשוף הכל. ממילא, שניים וחצי קוראות, כמעט ואין תגובות. גמני לא מתכוון לקרוא את זה, אפילו שניראה לי שהוא כתיבה משמעותית. מסמך שישרת אותי בשבועות/חודשים אולי שנים הבאות. אבל התירגול מועיל. אין שום צורך להיכנס לפירוט. (האמת, שאני צריך לפעמים להיות יותר מפורט לעצמי, כי בכמו שכרות הזאת, אני עשוי ועלול לשכוח את הפרטים. את הנפשות הפועלות. את הנשים שבראשי מסתחררות. את המאורעות, את הנופים בהם אני חולף בטיסה הזאת המהירה, לשכוח מי ומה בא, לפני מה, מי דורשת טיפוח וטיפול, מי עוברת לתיקיית נשכחים, מי בכלל לא מתוייקת. הרי אף פעם בתחילה, אין לדעת מי מהזרעים שאני זורע, ינבט, יהפוך לשתיל, מי מהם יהפוך לעץ, מאכל או פרי. מי ידע שתהיה לי היסטוריה משותפת של המוןןןןןן שנים עם דני. לא מחויב המציאות שאפגש עם א. כדי לדסקס איתה אירועים שהתרחשו לפני מיליוןןןןןןן שנים. האם מי שאני נתקל בה או בו, יהיה גם מח/תיים, חודש/יים, שנה/יים, מי לכל החיים. מי יימוג באבק מי תתפוגג ברוח.

אז כרגע, חוץ מלחוש את הרוח בשיער שמתארך, לנשום את האוויר המהיר שמשנה את טעמו וקרירותו בהתאם למיקום בפלנטה, לשעה ביממה, חוץ מהרצון לעשות כרגע סדר עדיפויות, לפחות בין ח., נ., ר., ס. נ,  c,ושאר האותיות, (שיש מצב ממש סביר, שאשכח בפעם הבאה מה האותיות הללו מסמלות), כולן כרגע על הזין.

שואף יודע ששואף. נושף יודע שנושף. הליכה שקטה ומודעת. מים. ריצה. כתיבה. עוד מעט תחזור הנגינה. שינה. יקיצה. אלוהים. איזה יופי של תעופה.