ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

שושן ויש בו קוץ

EAT ME. DRINK ME. READ ME
לפני 15 שנים. 19 בנובמבר 2009 בשעה 20:12

אני צריכה מחשב חדש. אייסר? אסוס? לקחת נטבוק ולקנות נייח שיהיה לי עם מה לראות סרטים?

איפה כדאי לי לחפש עבודה שתניב גברים ראויים לחיתון?

כמעט ויתרתי לרגע מההלם, ואז התנערתי ואמרתי לעצמי שלעולם לא אתן לעצמי לנדוד לשפלות הנפש שבפשרה על בן זוג. זה פשוט לא שווה את הבריאות שלי.

לפני 15 שנים. 12 בנובמבר 2009 בשעה 13:06

IF YOU CANT SEE ME AS YOUR GIRLFRIEND
I RATHER YOU DON'T SEE ME AT ALL.

גם אלו ש"מצריכים עבודה" מסוימת מבחינתי פשוט לא שווים את הזמן.
נתקלתי ביותר מדי גברים שרואים בי מישהי לפלירט, לזיון, לבילוי. למה לא לבת זוג?
מה חסר, מה שבור בי ומצריך תיקון, מה לא נכון בי שגורם להם לראות בי כלי עזר?
אולי זה מה שאני משדרת?
זה שאני זו הבחורה שצוחקת הכי חזק?
רוקדת הכי בוטה?
זו שלא התברכה בהרואין שיק?


ממשיכה באותו קו ונחושה בדעתי למצוא זיווג מושלם
למרות שהמילים "זיווג" ו"מושלם" מעולם לא שימשו אותי בתיאור מערכת יחסים. פתאום זה מרגיש נכון.

לפני 15 שנים. 3 בנובמבר 2009 בשעה 16:06

אני רוצה שיום ההולדת שלי ייחגג סופסוף, פעם אחת, כמו שלכל מי שאני מכירה חוגגים.
הרבה חברים, הרבה אלכוהול, צחוקים וגיטרות ועוגה. אני רוצה כמו של כולם. מגיע לי.

אני רוצה למצוא בן זוג, קצתי בזיונים חסרי משמעות ותהיות על גברים מיבשות אחרות.
מישהו שיחבק אותי בחורף, בלילה, במיטה. שישלח לי הודעות מצחיקות כשאני בשיעור.
מישהו להישען עליו.

אני רוצה להוציא ציונים שתואמים את רמת המשכל שלי, כי הגליון משנה שעברה לא משקף אותי.

אני רוצה להשקיע יותר ביחסי אנוש, בקשרים שלי עם חברים וחברות, במשפחה שלי ובעיקר ביכולת שלי להעניק.

אני רוצה להמשיך בקו הזה שהגעתי איתו מארה"ב, שאומר שמגיע לי יותר. אני רואה עכשיו מה שלא ראיתי זמן רב, ומבינה שזה הכל תלוי רק בי. אמונה בעצמי ובמטרות שלי תביא אותי למקומות שארצה להגיע אליהם. זה מה שלמדתי שם, וזה מה שאיישם השנה. הצלחתי לעשות את זה פעם אחת, אבל עכשיו זה מבחן המציאות.

לפני 15 שנים. 4 באוקטובר 2009 בשעה 7:41

this city is one of the most amazing cities i've been to.
the people here are west coasters which means- enlightened.
the food here is a little better than the south but nothing like israeli food.
the night scene-
oh, i wish i could explore it further than i've had the opportunity to. i work ALL THE FUCKING TIME.
i'm having the time of my life, no joke. the best resolution i had was coming here, to San Fran for the summer.
i send all my loved ones kisses and wish to see you soon.
especially you.

לפני 15 שנים. 19 ביולי 2009 בשעה 11:54

רגל אחת שלי כבר דורכת על מרצפות הבטון בעיר שאינה נמה.
עיניי כבר רואות את הטרמינל, הו טרמינל, איי לאב יו טרמינל בלה מייה.
אוזן אחת כבר עירנית להמולת הרחובות הרבועים, מגוון הצבעים וההשתייכויות הגזעיות
בכלוב הזהב הזה.
אפשר לנהוג ברכב חלומותיך במקום הזה, לגור בוילת פאר, ללבוש את לורן וג'ייקובס וורסאצ'ה, אבל את היצירתיות והאופי הישראלי, החם והטמפרמנטי, תשאיר פה בקופסה לפני שאתה נכנס בשעריה. אין שם מקום לאנשים כמונו, שיודעים מה אמיתי ומתעסקים במהות. בטלוס, בתכ'לס.
אולי החוף המערבי ישנה את דעתי.

לפני 15 שנים. 13 ביולי 2009 בשעה 16:44

לא מצליחה להתקרב לאף אחד, לשום דבר, כשלים חמורים בתקשורת, מתכנסת פנימה, רובצת בסלון עם מרקר ביד, קונה ארטיק 7 פעמים ביום, לא מתגעגעת לתקופה שהייתי מתאהבת בשניות, אבל לא שמחה על שאינני מסוגלת לכך כלל, עין ימין קופצת כל הזמן משעות מסך מרובות, בלאגן אטומי בחדר, בלאגן תהומי בנפש, מי החברים שלי? מי צריך לעוף מהחיים שלי?
אני צריכה מקלחת, הכל חפוז, גם הסקס הזמני צריך לעוף כדי שאוכל לישון טוב ולקום ללמוד, אפילו להביא ביד אין לי זמן, מרזה בענק, מבזבזת סכומי כסף מופקעים על שטויות, קונה נעליים בכמויות מסחריות כדי להרגיש טוב יותר אחרי מבחן מעפן, מה יהיה דינו של עו"ש זה, חרדות אינסוף לגבי העבודה בחו"ל (שוב אהיה לבד מסתבר) מקוה שיש לי כוח לרוץ עוד

לפני 15 שנים. 4 ביולי 2009 בשעה 21:18

אם היה לי גבר, הכל היה קורס.

סקס סתמי לא לוקח אפילו מרווח נשימה מחיי,
אך בה בעת מעניק בדיוק את הרגיעה הזו ממרדף סתמי למילוי נקבים.

לכן יש לי ידידים.
ויזיזים.
ו-YOUPORN.
אה, וחשיש.

הלמידה הרצופה הזו מעייפת אותי וגורמת שאאבד כל זיק של עצמיות, מקשה על ההשראה לחדור לגופי ומוחי. אינני רעבה, אינני עצובה או שמחה במיוחד, ישנה תחושה אחת המפעמת בי מרגע העירות:
לחץ.

לפני 15 שנים. 19 ביוני 2009 בשעה 13:30

ננה, אני מתגעגעת. לעוגיות שלך. למטבוחה שלך. לעיניים שלך.
לעגילים ולריח הצרפתי העדין שהיה באויר כשנכנסת לחדר, ובמגירות שידתך.
לקופסאות הכפתורים, למראה שלך רכונה על מכונת התפירה. למגזיני האופנה האיטלקיים ששמרת באדיקות.
לכל פעם שאמרתי "ראיתי היום חצאית מדהימה, אני חייבת להגיד לאמא שתקנה לי" ואת אמרת "איזה שטויות. אני יכולה לתפור לך בדיוק כזו".
לאפייה המשותפת שלנו. לצביעה, למלאכות הקטנות והיפות שהיית כה מוכשרת בהן.

התחלתי לבשל את תבשילייך, לשמחתה של אמי. כשאשיג תנור, מה שאני מקווה מאד שיקרה מתישהו בקרוב, אוכל גם לאפות את המציות המתוקות האלו עם האניס, שהולכות כל כך טוב עם תה של נענע ושיבה. ואז אוכל לשבת, לטבול את העוגיה (שאני אוהבת ממש לבנה, כמו חצי אפויה, ככה היא הכי רכה ומתוקה) בתה, לנגוס, ולבכות, מעצב הגעגועים אלייך, ומאושר, כי הצלחתי לשחזר את העוגיות המופלאות שלך.

לפני 15 שנים. 30 במאי 2009 בשעה 18:25

עיני הרואות שעבר כמעט חודש וחצי מאז הפוסט האחרון, וסופת רעמים ברקע בתוספת תחילת תקופת המבחנים והעזיבה המהוללת של השותפות הקודחות במוח שלי, עבודה זמנית שמשלמת חשבונות ועבודה עתידית שתשלם בתקווה את כל שכר הדירה לשנה הבאה, חברות הן לא חברות, נשים הן עם חלש וטיפש שמסוגל לזנוח ידידות נפש בעבור התעללות רגשית ואחר כך עוד יש להן החוצפה לבוא ולבכות על מפתן דלתי, הפוסטמות.
התחלתי לאכול נכון שוב, ואני מגלה שזה קשה יותר מחוץ לבית. המטבח לא מטבח, הקומקום מקצר והנמלים מוצאות כל פירור סורר.
מפעם לפעם מהבהב אבי במבוכתו, הילד הקטן והמטופש הזה. אמי לעומת זאת, מראה סימנים של התאוששות, אולי סופסוף התבגרה אל ישות חכמה יותר, אוהבת ומכילה יותר. אולי כל זאת לא לי כלל, אלא לאהובה, אך זה משמח אותי לא פחות.
נכון, הצבעתי שמאל קיצוני, אבל אני פשוט שונאת ערבים. תגידו מה שתגידו. וערבים משכילים אפילו עוד יותר.

לפני 15 שנים. 21 באפריל 2009 בשעה 18:55

וסליחה,
אני חייבת להוסיף דבר
נמאס לי מהקהילה הדוחה הזאת. אתם יכולים לצטט, להאשים, לשנוא וללגלג, אבל באמת שכל הקונספט של בדסמ- או שהוא לא נתפס כהלכה בישראל, או שבכלל, הוא מגעיל אותי.
לא יודעת מה יש לי, שכל פעם שאני מתאהבת באופן ונילי נהיה לי איכסה ממה שהולך פה. אפילו לכתוב בלוג במקום הזה נהיה לי קצת מגעיל, כי אני יודעת שסף הגירוי של אנשים שקוראים אותי כבר הרקיע לשחקים מגוחכים והם צריכים חבל, קרופ ושני נרות מינימום בפוסט כדי להתרגש. אז לכו כולכם להזדיין, חבורה מסופלסת ונתעבת של סוטים מכוערים.

ולאלו מכם שאני מכירה ומוקירה, הרי ברור לכם שהפוסט לא מכוון אליכם נכון?