שושן ויש בו קוץ

תקופה של תפילות. להצלחה, לבריאות, לאהבה. אני מניחה שחזרה בתשובה הייתה יכולה להיות רעיון טוב למישהי כמוני. ביקום אחר, על פלנטה אחרת, עם אלוהים אחר.

חלמתי על תינוקות.

מפתיע שלא על נחשים.

יש פנטזיה אחת שתמיד מתגלגלת לי בראש.
כבר חלקתי אותה עם שניים-שלושה אנשים, והחלטתי לשתף אתכם.

אז זה בעצם מאד פשוט, אני בבקתת עץ או אחוזה, או בית גדול מאד עם אח בוערת. אמיתית. ואני על שש, ידיים כפותות בחבל גס בצבע חול, אבל לא מאחורי הגב אלא על השטיח. והשטיח משחק פה תפקיד רציני- הוא שטיח פרווה לבן, מאלה עם ראשי הדוב. נעים למגע, רך, חמים. ומולי כוס יין גדולה חציה מלא ביין אדום, וצלחת לבנה, במרכזה סטייק כמעט חי ומדמם לראווה.
אני נשענת על השטיח בתנוחה שהיא כמו דוגי, אבל עם המרפקים על השטיח, ומאחורי, זקוף על ברכיו, גבר. הוא יכול להיות כל גבר שבעולם לצורך הפנטזיה, הוא לא מרכזה.
הוא מזיין אותי לאט, ואני מלקקת את הדם מהצלחת, ואז נוגסת בסטייק, בהתחלה ללא עזרה מאצבעותיי, מנסה להתרכז בהנאה מפלג גופי התחתון יחד עם ההנאה מבלוטות הטעם. בידיים כפותות שולחת את כל עשר אצבעותיי לסייע לי לאחוז בבשר, ובמאמץ לסתות אני קורעת ממנו פיסות ולועסת, והזיון נעשה אלים יותר. השיער מתלכלך בדם, הסנטר נוטף שמן ורדרד, נתזי דם על השטיח היקר להחריד, והלבן..
אני לא מנסה כבר לבלוע, אלא האקט הופך אחד- הזיון והלעיסה. אני רק מוצצת את הטעם של החיה המתה, מזויינת בפראות שהולכת וגוברת, עד שאני גומרת כמו פצצת מימן, מתרסקת על הצלחת.

ואז הוא מרים אותי אחורה, כשגבי אליו, מגיש את כוס היין לפי, ואני שותה בלגימות גדולות את כולו.

פוסט נחיתות שני ברצף? אני חושבת שאוותר.
או שלא.
נושפת החוצה, רעל רשע מרושע אכזר. יש בי משהו לא פתור ורגזני, קמאי ופצוע, וכואב מאד מאד ואני רוצה שייצא ממני. שייפתר, שייפתר ולא יהרוג אותי בתהליך. גירוש שדים אני צריכה, כי איך אני יכולה לאהוב את עצמי כשיש בי את הדבר הזה, שהופך אותי לאדם לא שלם ולא מכיל? משתלחת באנשים שלא אכפת לי מהם כמו באנשים שיקרים ללבי. נמאס לי להיות האדם הבלתי נסבל הזה ונמאס לי להתעטף בצעיף המתגונן הזה ולחשוב שכולם זוממים לרצוח את אופיי/לגנוב ממני/להכאיב לי/לנצל אותי/לקחת לי.
יש פה בנאדם אחד שחושב שאני מושלמת.
אני יודעת שזה נכון בעיניו, ואני יודעת שהוא יעשה הכל עבורי.
ועדיין, אני מאמינה שיש משהו בי שלא יעזור בית דין- צריך חיטוי. אני פונה לייעוץ קליני כי נמאס לי להרגיש ככה ונמאס לי שהיחסים שלי עם אבא שלי גוזלים ממני את השנים היפות.
המלצות לפסיכולוג- מישהו?

מה לא הייתי עושה כדי לרכוש את היכולת לעמוד ולנאום בפני קהל. להתייחס לנושאים שקרובים ללבי ולרכוש אמונם של המאזינים, ל ש כ נ ע. לטעון טיעונים כבדי משקל ולזרות מעליהם גרגירי לוגוס מפולפלים בטבעיות כזו שזה יישמע כאילו אני מספרת לחברה הכי טובה שלי מקרה שקרה לי. לסיים בדפיקה מכוונת על השולחן כשהאזניים והלבבות הקטנים של שומעיי מונחים בשקט בשקט, אצלי בכיס.
DENNY CRANE!
וזה לא שלא ניסיתי. ניסיתי! הפחידה אותי הרמה שאליה הייתי אמורה לשאוף. האנשים שמולם התמודדתי. הזמן הקצוב. המוח שלי, שברגע האמת היה ריק מרעיונות, והיה עצל מכדי שרטוט קו מתאר הגיוני ושרשור מחשבות מתבקש לסיטואציות שהוצבו בפניו. הזעם שלי, המפוברק, שלא הגיע כשהיה עליו להתפרץ ולהנחית את ידי על הפודיום בתרעומת. וברגע המכריע ההוא אמרתי לעצמי שאני פשוט לא טובה מספיק בשביל החרא הזה, וירדתי מהבמה. וזה עצוב לי שזה סופן של השאיפות שלי, חלק מהפעמים. אני לא רוצה להיות מאחורי הקלעים. אני רוצה את האפשרות הזו, להמם, או לפחות ליצור הזדהות, באלו המתנגדים לי. אני לא רוצה להיות כותבת נאומים נצחית.

ועל לילות כאלו נותר לי רק להגיד- מממממממממממממ.............
או לחילופין: גגגגגגגגגגגגררררררררררררררר...........................
ועכשיו - לישון.

כולי מעקצצת בין הרגליים.

נמאס לי סופית מהעובדה שכל העולם גר במרכז.
תחושת ההחמצה כל כך מרה, כל פעם מחדש המאיפה אתה? והתשובה תמיד אותו דבר. רמת גן. גבעתיים. תל אביב. יש לי כבר אולקוס בגודל של תפוז מהעצבים על העניין.

נורא נהניתי בפמדום, מהמגוון, מהייעודיות של הערב, מהידיעה שאין ונילים. הרגיש כמעט כמו הדאנג'ן (אנשים שצריך להרוג #153- אנשים שכותבים דאנג'ן ז"ל).

יודעים מה היה הקסם בדאנג'ן? לא הקהילה, שמאז החליפה פנים רבות כל כך שאפשר היה לחשוב שסוטה נולד כל 1.2 שניות. לא המוזיקה, שנשארה בערך אותו דבר אם מביאים את שרית או שי.
זה כי המבנה עצמו היה קסום. א. בגלל המיקום, רחבת האבן מסביב והתחושה העתיקה שהשתלטה עליך מיד אחרי שנעלת את המכונית, ב. בגלל הכוכים הנסתרים והדמיון המעניין ל"משחקייה לסוטים" שהם הציעו, ג. בגלל העיצוב!! אלוהים, העיצוב. השטיחים, השוטים שנתלו מהקירות, קשתות האבן, אני לא מתיימרת לדעת את ההבדל בין ארכיטקטורה לשקשוקה, אבל אני יודעת לזהות כשמשהו פשוט מסתדר טוב בעין.

כל כך עצוב שאין אותו יותר.

אתה יודע מה?
זה בכלל לא פוגע.
למה לא פוגע? כי הכנת אותי לזה כבר יותר מעשור.
אני מודה. בכיתי, בכיתי אפילו מולם, רציתי שיראו איזה אבא מטומטם יש להם.
רציתי שיבינו שלא הכל White fucking Picket Fence, שאתה מסוגל להתנהג כמו בריון מערות ולהיות עיוור לחלוטין לצורה בה אתה מציג את עצמך לעולם.
כל כך בכיתי, שהרסתי לעצמי את האיפור, ובכיתי בעיקר בגלל הדלק ששרפתי על הנסיעה אליכם, נסיעה של שעה וחצי לכל כיוון בשביל חצי שעה איתם.
אתה חרא. אני שונאת אותך.
אני גם מבינה אותך.
ואתה יודע מה? החיים שלי לא רעים. גם כשאתה לא משחק בהם תפקיד. אם יקרה אסון גדול, חס וחלילה, אני לא אפנה אליך בבקשת עזרה, ואתה אפילו לא תעלה בדעתי כאחד האנשים שארצה שיעזרו לי. הסיבה היא המחיר הנפשי ששילמתי בכל פעם שסייעת לי, מחיר שאם לכמת אותו יהיה שווה בערך עשר פעמים העזרה העלובה שלך. אני אמצא פיתרון בעצמי, אני אעבוד כמו חמור, אני אשאב פנימה את כל הפחדים, המרירות, הזעם שהצטברו ואחייך לעולם. אני אהיה חזקה יותר מכל אחד אחר, ולא אתן למעגל האנשים שמסביב לגעת לי ברקמות העדינות מבלי לעבור מסכת של מבחנים קשים שיוכיחו לי עד כמה הם אוהבים אותי ותומכים בי. אתה, אתה בנאדם שאין לו מושג מהי אהבה שלא תלויה בדבר. אתה רק יודע יפה מאד איך משפחה צריכה להיראות מבחוץ.
אולי יש מקום לומר שגדלתי להיות הבת של אמא שלי. ואני גאה בכך.

איך האמריקאים אוהבים את סרטי האסונות שלהם. ואיך הכל תמיד מתחיל במקום אסטרטגי כמו סנטרל פארק או טיימס סקוור, אפילו אם המתקפה היא הכי רנדומלית שיש.
ראיתי קלוברפילד. (זהירות ספוילר).
זה נחמד לראות סרט שכולללללללללללם מתים בו.

אין לי שום דבר מפולפל לומר.


אה, חוץ מזה שבשבוע האחרון קראתי יותר ספרים באנגלית ממה שקראתי אי פעם, ביחד. the Sookie Stackhouse Novels- מגניבים לחלוטין. תמיד טוב השילוב הזה של ערפדים, דגל הקונפדרציה והרבה הומור ודם.