מה לא הייתי עושה כדי לרכוש את היכולת לעמוד ולנאום בפני קהל. להתייחס לנושאים שקרובים ללבי ולרכוש אמונם של המאזינים, ל ש כ נ ע. לטעון טיעונים כבדי משקל ולזרות מעליהם גרגירי לוגוס מפולפלים בטבעיות כזו שזה יישמע כאילו אני מספרת לחברה הכי טובה שלי מקרה שקרה לי. לסיים בדפיקה מכוונת על השולחן כשהאזניים והלבבות הקטנים של שומעיי מונחים בשקט בשקט, אצלי בכיס.
DENNY CRANE!
וזה לא שלא ניסיתי. ניסיתי! הפחידה אותי הרמה שאליה הייתי אמורה לשאוף. האנשים שמולם התמודדתי. הזמן הקצוב. המוח שלי, שברגע האמת היה ריק מרעיונות, והיה עצל מכדי שרטוט קו מתאר הגיוני ושרשור מחשבות מתבקש לסיטואציות שהוצבו בפניו. הזעם שלי, המפוברק, שלא הגיע כשהיה עליו להתפרץ ולהנחית את ידי על הפודיום בתרעומת. וברגע המכריע ההוא אמרתי לעצמי שאני פשוט לא טובה מספיק בשביל החרא הזה, וירדתי מהבמה. וזה עצוב לי שזה סופן של השאיפות שלי, חלק מהפעמים. אני לא רוצה להיות מאחורי הקלעים. אני רוצה את האפשרות הזו, להמם, או לפחות ליצור הזדהות, באלו המתנגדים לי. אני לא רוצה להיות כותבת נאומים נצחית.
לפני 14 שנים. 22 בדצמבר 2009 בשעה 16:44