שושן ויש בו קוץ

נמאס לי סופית מהעובדה שכל העולם גר במרכז.
תחושת ההחמצה כל כך מרה, כל פעם מחדש המאיפה אתה? והתשובה תמיד אותו דבר. רמת גן. גבעתיים. תל אביב. יש לי כבר אולקוס בגודל של תפוז מהעצבים על העניין.

נורא נהניתי בפמדום, מהמגוון, מהייעודיות של הערב, מהידיעה שאין ונילים. הרגיש כמעט כמו הדאנג'ן (אנשים שצריך להרוג #153- אנשים שכותבים דאנג'ן ז"ל).

יודעים מה היה הקסם בדאנג'ן? לא הקהילה, שמאז החליפה פנים רבות כל כך שאפשר היה לחשוב שסוטה נולד כל 1.2 שניות. לא המוזיקה, שנשארה בערך אותו דבר אם מביאים את שרית או שי.
זה כי המבנה עצמו היה קסום. א. בגלל המיקום, רחבת האבן מסביב והתחושה העתיקה שהשתלטה עליך מיד אחרי שנעלת את המכונית, ב. בגלל הכוכים הנסתרים והדמיון המעניין ל"משחקייה לסוטים" שהם הציעו, ג. בגלל העיצוב!! אלוהים, העיצוב. השטיחים, השוטים שנתלו מהקירות, קשתות האבן, אני לא מתיימרת לדעת את ההבדל בין ארכיטקטורה לשקשוקה, אבל אני יודעת לזהות כשמשהו פשוט מסתדר טוב בעין.

כל כך עצוב שאין אותו יותר.