שושן ויש בו קוץ

אחרי שתי פגישות על הספה, אני חייבת לציין שני תהליכים שחוזרים על עצמם:

1. בזמן הפגישה אני בוכה כל הזמן, אבל סוף כל סוף לא מרגישה שהבכי חסר תכלית. זה לא כמו לבכות לחברה או לבד, ולדעת שזה בכי מעגלי שאין בו כלום חוץ מרחמים עצמיים. הבכי כאן הוא סך הכל תופעת לוואי של הטיפול, של הנגיעה בנקודות הכואבות ביותר. בסוף טיפול, בישיבה בתחנת האוטובוס והצתת סיגריה, מתרחש אצלי מיני קתרזיס. הפוגה, הקלה מלאה ואמיתית, שאי אפשר להסביר במילים. כמו אחרי שמספרים לאמא מעשה נורא שעשינו והיה שמור בסוד משך שנים, אוכל אותנו, משנה אותנו. ומיד אחר כך אני מוצאת את עצמי בפאב על הציר הביתה, עם כוס רעל, מעכלת את הדברים שנאמרו. מדהים אותי כל פעם מחדש, איך שהעובדה שיש אדם מנוסה שמנחה אותי ומפרה את דבריי, משנה את כיוון הדיאלוג ועוזרת לי להגיע לתשובות אמיתיות של מדוע אני כפי שאני.

2. לאחר טיפול, ישנם יומיים-שלושה בהם אני שמה לב במיוחד לנקודות שעלו בו. וכיוון שגם יש לי כלים חדשים ועזרים מחשבתיים להתמודדות, אני מרגישה חברותית יותר, פתוחה יותר. לא כל כך שרמוטה כמו פשוט אדם שמסוגל יותר לשיחה שלא תלויה בסקס של סוף הערב. מרגיש לי פתאום פחות מוזר להיות נחמדה, ויותר נכון להקיף את עצמי בחברים. התחלתי להופיע בקביעות, נוספים אנשים חדשים למעגל המכרים שלי, ואלו שכבר קיימים וקצת תיעבו אותי עכשיו פחות נרתעים ממני.

בסך הכל, אני מאד מרוצה מהתהליך. ושמחה על כך שהתחלתי כל כך מוקדם (יחסית), ושיש לי שנים להפוך את המשקעים שנותרו בי מההתבגרות והילדות.

דברים חדשים.
הבריטי שלא טרחתי לספר עליו כאן, שהיה כאן חודש שעבר, והיה הפוגה זמנית ממחסורי באינטימיות, חזר. רק לתשעה ימים אמנם, אבל הוא כאן, בלונדיני ותכול עיניים כתמיד. השתלטה עליי שמחה קיצונית ליום-יומיים והצלחתי לגרור אותו אפילו לקפה בבוקר שאחרי, ואפילו היתה שיחה מעל הקפה. אבל זה כל כך לא רלוונטי לאף תחום בחיים שלי כרגע אז אמשיך.
ערב שישי נדפק בתחילתו, כשל זמנים שהוביל לאיבוד השעות היקרות בפאב הקבוע, שמשמעותן בד"כ לצפות בחבורת תיירים משתכרת עד אובדן הכרה חלקי והתערטלות פומבית, לצחוק עם חברים, לשחק משחקי שולחן ולהיפרד ממזומנים, כך שאמנם היה ערב רגוע אצל חברים (שמרביתם נשואים למרבה הבהלה) אבל לפחות חשבון הבנק שלי לא הלך צעד נוסף לקראת התקפלות לתוך עצמו כנוהגם של חורים שחורים. היתה שיחה ערה בנושא האהוב עליי- מוזיקה, היה וי אייץ' וואן בפלזמה והיו בירות ובשר. נייס.

נראה לי שביאסתי חברה. מצד אחד אני לפעמים לא יודעת איך לאכול אותה, ואיך לגרום לה להבין את המורכבות בי שגורמת לאנשים חוסר נוחות בסביבתי, מצד שני אני מתקשה להאמין שאחרי ע' הBFF מהתיכון יגיעו אי פעם בנות שיבינו מי אני באמת ויקבלו. אז המוטיבציה שלי להשקיע בקשר חברי חדש לוקה בחסר.

כיף לי בעיר הזאת. היא מיוחדת, היא רבגונית, היא אישית. אנשים יכולים ליצור פה קשרים. אני רואה את הפוטנציאל.

אני מתחילה סשן ראשון על הספה. פגישת היכרות, כבר בשבוע הבא. אני גם כנראה מחליפה ניק בקרוב, (פותחת אחד חדש) נמאס לי מההצהרה הגלומה בניק הזה ונראה לי שהגיע הזמן להעביר הילוך. הניק הבא יהיה כנראה בעיקר למטרות כתיבה, וגם כי הבלוג כבר לא אנונימי כפי שהיה.

שמעתי הערב סיפור שהעביר בי צמרמורת, חבר של חבר סיפר שהוא ירד למישהי שהכיר באיזו מסיבה, וכשחזר למסיבה החברים שלו אמרו לו שהוא מטומטם כי הבחורה נשאית איידס. לא איזו זונה במרכזית הישנה בת"א, לא נרקומנית או עובדת זרה או סתם תיירת מסתורית, אלא סטודנטית ישראלית נחמדה ונורמלית למראה שסתם זרמה איתו. הבחור כרגע בסרטים מטורפים, לא ברור לי איך הוא ישן בלילה, אבל ברור לי שאני הולכת לשים הרבה פחות דגש על סקס והרבה יותר דגש על מוגן בזמן הקרוב.


ושילכו להזדיין השותפות האלה, שמביאות את החברים שלהן לישון אצלי בבית כל לילה וסותמות לי כל פרצה של פרטיות שאולי היתה לי קודם.

למי עוד יש חלומות על שיניים שנשברות וכל הפה מתמלא בעיסה דמית עם חתיכות שיניים?
החלום החזק ביותר בנושא אצלי זה כשאני עומדת מול מראה, יורקת את העיסה הזאת, ובמראה מזהה רוצח שעומד מאחוריי.

אחשוף שד תמורת פרשנות הולמת

טוב אולי לא שד

מה לעזאזל הפסדתי? בכל אופן אני חוגגת את מספר הכניסות הרב ביותר אי פעם בבלוגי, כולם מוזמנים לעוגת קצפת-רום עם תלתלים (מי אמר שלאכול שיער זה לא בריא)

"...היא יורדת על הברכיים ואז מתחילה להגיד משהו כמו זה מלוכך, אבל היא לא מספיקה כי אני נותן לה סטירה. אז היא שותקת. אני מוציא את הזין שלי, ואומר לה למצוץ. כשהיא סיימה להכניס את החלק מהזין שלי שהיא מסוגלת לפה שלה, אני מחזיק לה בשתי ידיים בראש ודוחף אותו... "

אני רוצה לשאול, כי זו השעה בה הגנום המרוקאי נכנס לאוברדרייב והגנום האשכנזי משתלב בו להפליא- בשעות אלו של הלילה אני ספרנית נרגנת. למה, למה אנשים כותבים כאלו שטויות? למה יש אנשים שרוצים לקרוא אותן? זה אמור להיות טיזר לסיפור, לעשות לך חשק לקרוא אותו. במקרה הזה, היה לי חשק להתעמר במחבר העילג, אשר הפליג בחדות האינטרוספקציה שלו ומכנה עצמו "נטול מושג". ספקני אם אותו סופר מוכשר מבין חצי מהמילים שנרשמו בבלוג שלי במרוצת השנים.

אז נכון שלא יפה, וזה לשחק בקקי, אבל כל מה שאני רוצה זה להיכנס לכאן ושעיני לא יותקפו ע"י סיפורת אנלפביתית ורדודה באייטם שמכנה עצמו "המגזין"!

GREY/GREEN- לתשומת ליבך!

הדבר היחיד שקיבלתי מסטוצים אי פעם הוא שמרים.

זה מתחיל בחבורה של אנשים שאני מסתובבת איתה, ומחליטים ללכת לאכול חומוס באיזה מסעדה ערבית (לא ברור לי למה כי זה אף פעם לא קורה במציאות). בדרך למסעדה הבחורה שנוהגת (זה היה וואן רעוע) לוקחת פניות ממש גרועות, נכנסת לנתיב הנגדי, עוברת באדומים, ואני שיושבת מאחורה אומרת לה שתעצור בצד מיד ותיתן לי להחליף אותה. (הפסיכולוגים יתמוגגו מהחלום עד רגע זה, אבל יש טוויסט בעלילה) היא עוצרת ואני עולה על ההגה. מסתבר שאני לא נהגת טובה יותר, מפרססת במקומות אסורים, במהירות מופרזת, פונה בפניות שאסור, וכמה רגעים לאחר מכן מזהה ניידת מאחורי. מהניידת יוצאת שוטרת בלונדינית מדי עם תסרוקת שנות השלושים, כולל כובע עם נוצה, ונוזפת בי, אני ממציאה תירוצים לא הגיוניים והיא משחררת אותי.
מגיעים למסעדה, כנראה אוכלים אבל בקטע הזה אני נבלעת למסדרונות המוסד האקדמי שלי, שם אני נכנסת לאחת הכיתות. כל הסטודנטים מביטים בי ואני מזהה כמה פרצופים מכאן, בדסמיים וגותים. אני מתיישבת, המרצה שואלת איזו שאלה ואני עונה עליה לא נכון כנראה כיוון שהיא שולחת אותי ל"חדר עונש" מיד אח"כ.
אני מלווה ע"י אחד התלמידים לחדר העונש. מוטלת על המיטה במרכזו. כמו חלומות רבים אחרים, החדר נראה כמו חדרו של האקס המיתולוגי מכיתה י', ואני מביטה בקיר ורואה שם בחור דבוק אליו בקורי עכביש, מביט בי באימה. הוא עף לכיווני, ואני מתגוננת ומעיפה בעיטה לעברו, הוא עף מעוצמת הבעיטה לכיוון הדלת ונופל משותק על הרצפה.
אחרי שאני נרגעת, אני מזהה תנועה למרגלות המיטה, ומציצה. אני מגלה שם אישה יפהיפיה שחרחורת בעירום חלקי, יש לה עיניים כחולות ושדיים לבנים ורכים והכי יפים שראיתי מימיי. אנחנו מתחילות לקשקש ואני שואלת לגילה, היא אומרת 41 ואני נדהמת כי היא נראית יותר צעירה ממני. ואז אני מזמינה אותה לעלות למיטה, והיא נענית להזמנה ובידה מחזיקה ויברטור אדום ואני ברקיע השביעי. אני לא מבינה איך יכלו לקרוא לחדר "חדר עונש"..
היא מזיינת אותי עם הכלי בידיה וכך נגמר החלום.

הצילני נא מפייסבוק ותחלואיו, ומהתמכרות לסדרות גרועות בסרף דה צ'אנל.
אנא, אל תיתן לי להיתקע ללא סיגריות בלילות לבנים של תקופת מבחנים.
שצנצנת הקפה לא תכיל פחות מהתוצר היומי שלה- אבקה לחמש כוסות קפה לפחות.
שמוחי ייענה בעירנות וחדות לשורות האינסופיות על הדף.
ששנתי תהא ערבה.
שלא יתחילו נזילות בלתי צפויות בחדרי.
שיכולותיי לתפקד תחת לחץ ישלטו ביצר העצלות האימתני כה, שלי.
שהדפים לא יאזלו במדפסתי, וכן הדיו בטונר.
שידי לא תרעד עת היא משמשת לי כלי להקאת חומר משונן היטב.
שלא אשכח בבוקר המבחן את חפיסת השוקולד החביבה. ואם אשכח, שבטני לא תקרקר ותפריע לחבריי. סעמק, שיזדיינו חבריי. חבורה של תולעים
שיהיה טוב.

חלום בצבע על דבר שמעולם לא חלמתי עליו עד עתה,
חלמתי על ט', מרצה מהפקולטה, בחור מבריק וציני עם כיפה סרוגה, והחלום:
קבענו להיפגש באחת הכיתות שהוא מלמד בהן. בפועל הכיתה היתה אותו חדר שלמדתי בו בכיתה ח' בתיכון. היו לחדר שתי דלתות, נכנסנו באחת. התיישבנו, הוא מולי. הוא הביא עוגה בסל פיקניק, ומרית. חתך את העוגה, הניח את החתיכות בשתי צלוחיות, ואמר משהו בסגנון של - "אז כמה זמן את מחכה לזה?" עניתי לו שהמון, שחלמתי על היום בו ניפגש ככה, שאני מתרגשת, ובאמת הייתי במצב אקסטטי. הוא הרים את פתח הסל, והוציא ממנו חבל, המבט שלו מקובע בי ונורא חמור. המבט הזה הפך את העולם שלי בחלום, הרטבתי את הכיסא שישבתי עליו, הכוס שלי פעם בעוצמה, והוא קם מכיסאו וניגש להתחיל לקשור אותי. אני מניחה שעשיתי משהו לא בסדר, כי אני זוכרת שהוא הרים את הקול בתוכחה ואמר לי "ככה מתנהגים?" בפולניזם מוקצן אך מחרמן, ניגש שוב אל הסל והוציא את המרית (פלסטיק, שחורה), משך אותי מהכיסא סובב אותי כשמרפקיי על השולחן וישבני אליו, והיכה מכות חזקות, אשר משום מה לא חשתי בכאבן. מיד לאחר מכן, מהדלת השנייה של החדר, הציץ א', מרצה אחר בפרצוף של שוטר, ואמר לט' "זה מה שאתה עושה? תגיד השתגעת?" בטון קולגיאלי. הייתי נבוכה עד העצם, אבל חשתי גם סוג של גאווה, שהצלחתי לגרור את ט' לעשות בי את הדברים הללו. החלום התקפל אל תוך עצמו ונעלם בתוך חלום אחר.

כמובן שכשהתעוררתי שלחתי יד וגיליתי בדיוק עד כמה רטוב היה החלום הזה.
רמז: הוא היה רטוב.