שושן ויש בו קוץ

החיים מלאים בהפתעות. אני רק מקווה שאין דבר כזה "קארמה", כי ההפתעות שאני מארגנת לעצמי באות לעתים על חשבון אנשים שלא עשו דבר, שלא היוו טריגרים בכלל, שלא היו במשחק, כמו למשל נשים של בחורים שאני רוצה.

אמנות הפיתוי היא דבר שעל פני השטח אני בקיאה בו, ככל שכל אישה מסוגלת לקחת גבר מזרועות אישה אחרת. אבל אם אני בוחנת לעומק את העניין, אני מגלה שהפיתוי שלי הוא במקרים רבים פיתוי אד הוק, נוצר במהרה ומתפוגג מיד כשמתבצעת המשימה. ואילו אותי לימדו (שלא בהצלחה מרובה) שפיתוי הוא מתמשך, משגע וסוחף, ולוקח זמן לבצעו כהלכה. זאת העבודה שאני צריכה לעצמי, ואעדכן אתכם איך מתקדם החינוך שלי (אותי את עצמי) עם אותו פלרטוט מוזיקלי משלשום, כי זה של אתמול- בחור אחר שכבר זמן רב נמצא ברשימת ה-DO שלי ולא מזמן נצמד לאיזו פוסטמה רוסייה שאני לא סובלת- צלח אם כי דווקא העניין שלי בו צנח.

היום- דייט עם המוזיקאי. וויש מי לאק!

בעבודה. סתם רציתי להשוויץ באושר שלי.

ר, המוג'ו חזר בגאלונים

ש, אתה לא קיפוד

קוראים יקרים, אם רק הייתי יכולה להשפריץ לכם קצת ורוד בעיניים... הייתי.




רגע אני יכולה... חי חי יום מתוק חבר'ה, גם לשונאי האדם שבכם.

היום נהניתי במיוחד. מכירים את התחושה שמעניק פלרטוט מאד מוצלח עם מישהו מאד מאד מעניין? מישהו שמזכיר לכם מישהו אחר, שיש בו משהו מוכר ועם זאת אתם יודעים שהוא חדש לגמרי, עדיין בעטיפה שלו, וממתין להתקלף ממנה. זה לא יהיה כמו הזיכרונות שלכם מאותו אחד שהוא מזכיר. זה יהיה חדש ומסעיר, עם עיניים חדשות להביט בהן ולב חדש להכיל אתכם.

כל מה שרציתי הוא כזה, ביישן אבל מודע לאיך שהוא כזה סקסי, שמבט שלו בזמן שהוא נוגע בי מעביר צמרמורות עונג במורד הגב שלי.

אז היה כזה פלירט, והוא - שימו לב- גם מוזיקאי וגם מהנדס. וגם מרוקאי. אחחחחח.

נהניתי כל כך מהשיחה איתו, מאיך שהוא נאבק בביישנות כדי לדבר איתי והמילים שלו התרוצצו לי בראש כמו ילדים, שיחקו תופסת והעיניים שלו מיקדו אותי והמסו, עד שהליבה שלי קיפצה החוצה בלהט של אושר, של שמחה אמיתית, אמיתית. ועליתי לבמה ונתתי אלתור ווקאלי שהוציא ממני את כל האוויר, עליתי לגבהים שמעולם לא נגעתי בהם בהופעות, ומהבמה חייכתי אליו וראיתי עיניים טובות, כל כך גדולות ושחורות ויפות.

אז ילדים, היה כיף היום, (אפילו הספקתי לדחוף אימון בחדר כושר אחרי הלימודים) כנרת האושר שלי עלתה מעל הקו האדום לעכשיותיים. ועייפה, ומוכנה למשהו חדש.

לא מגרגרת בהנאה.
לא מתלהבת היום, לא מאנשים ולא מלא-אנשים.
לא מקושרת מספיק, לא מוצאת את עצמי באוקיינוס המפחיד הזה. רוצה מאד לחיות בעכשיו, אבל העכשיו מלא באי בהירויות שמסתירות לי את האופק אז אני תמיד מוצאת את עצמי מטפסת על איזו גבעה כדי לראות יותר רחוק. ותמיד כשאני מסתכלת אני רואה דברים רעים.
אני רוצה לחשוב שאני רואה דברים טובים. אני בוודאי אומרת לעצמי כל יום, שאני הולכת לכיוון טוב, שאני לוקחת אחריות על החיים שלי, שמתי את עצמי בלימודים, אני משלמת על הכל מכיסי, אף אחד לא עוזר.
אבל זה לא בהכרח נכון. מה אני עושה בלימודים? אני מוציאה ציוני ביניים, אני לא מוצאת עבודה לאחרי הלימודים, אני זורקת את הזמן לים המאד סופי הזה שהוא החיים שמאחוריי.
כל מה שאני רואה כשאני מסתכלת על הגבעה הוא גבעה. היא לא גבוהה מדי. אבל היא שם, היא מכשול. כשאני מטפסת, ולפעמים מגיעים לי רגעים צלולים כאלה של טיפוס, אני רואה (תלוי בראות באותו יום) את עצמי לא מצליחה למצוא גבר. אני רואה את עצמי לבד, בגילה של אימי. אני רואה את אחיי הקטנים מתחתנים לפניי ואותי נבוכה בחתונתם. אני רואה את עצמי כמי שפורשת מהמירוץ כי מראש ויתרה, כי השחקנים חזקים מדי והתחרות קשה. אני רואה את עצמי באיזו עבודת ביניים שוחקת, חיה בשכירות, בעלבון תמידי.
עלובה, אך לא מעוררת רחמים, חוץ משל עצמי. עלובה כי יכולתי יותר. תמיד אפשר יותר, אבל לא תמיד אפשר להאמין שאפשר.
לא מתלהבת היום.

חלמתי שנכנסתי להריון.
עכשיו, זה לא היה הריון סתמי, אלא בדרך כלשהי, האבחנה אצלי בין אנשים לכלבים היטשטשה ובחלום הסתבר לי שהצאצא שלי יהיה גור לברדור.
בחלקים מסוימים בחלום פגשתי את אביו, והוא היה חלק גבר- חלק כלב, (ובנימה היתולית- כולם כאלו לא?)
ואילו הוא ניסה להסתיר את עובדת היותי הרה מאימו.

הכל החל כשהייתי שרועה על גבי בביתי והזמנתי אליי ביקור רופא. הרופא הגיע, בדק את הדופק שלי בצוואר, ואחר כך בדק דופק ברחמי. הוא חייך אליי חיוך קצת מרושע ואמר מזל טוב, את בהריון! אני נבהלתי נורא וישר חשבתי על כיוון של הפלה אך הוא אמר שאין סיכוי, ההריון שלי מתקדם מדי, והכי טוב שאוכל לעשות יהיה למסור את התינוק לכשיוולד.
הבחור שהיה שם לידי הוא ידידי הטוב ביותר. בחלום הוא נכח כשהרופא היה בחדר, ומיד החל ללכת מצד לצד בעצבנות נראית לעין, לאחר ששמע שאני בהריון. הוא אמר שיתמוך בי וייקח אותי אליו, ואני שמחתי על כך, אך בהמשך הכל התחרבן כי הוא קינא בכך שהתינוק לא שלו, כעס עליי והשליך חפצים בדירה שכמעט פגעו בי.
היה קטע מוזר שאני בורחת ממשהו, ועוברת בקרונית קטנה שנעה על מסילה, וחוצה תעלות מים. מישהו ניסה לחבל במסילה אך איכשהו ניצלתי והגעתי ליעדי.
היה פחד נוראי שלי שהעובדה שלא היה לי מושג מתי יגיע התינוק. לא ידעתי כמה מתקדם ההריון באמת וכמה שבועות נותרו, ותמיד הייתי בתחושה שזה אוטוטו קורה, למרות שהבטן שלי היתה די בלתי נראית.
וכל הזמן אמרתי לעצמי בחלום, שעדיף לי לגדל את הקטן הזה לבד, ושגבר בחיים שלו רק יסבך את הדברים.



התעוררתי עם צורך עז להיות מופרית. אבל כוסאומו, אין לי זמן ו/או כוח לתינוק עכשיו!! המנגנון הזה בתוכי שחושק בהתרבות פשוט ייאלץ להמתין כמה שנים.

המנטרה שעוזרת לי להתנגד

אני לא מוכנה להיות מספר שתיים.


המנטרה שמרגיעה אותי

אני מי שאני, וזה בסדר.

בא לי לעשות פוווו על השמש ולומר לה שאני עדיין לא מוכנה ליום חדש.
די, אני כבר לא זוכרת מתי פעם אחרונה נרדמתי לפני ארבע או התעוררתי לפני אחת.

שנה שלמה מחכה לי בדירה חדשה ונפלאה עם נוף לעמק ושכנים משכילים. ושותף אחד שהוא חבר אמיתי. בלי שותפות, בלי זיוני שכל של אמריקאיות בסלון, בלי לחלק מקרר לשמיניות, בלי לחצות מגירות ולנעול את החדר כשאני יוצאת ולדעת שכולם יודעים מתי אני מביאה זיון ולהתחיל לתרץ לכל מיני בעלי סמכות למה אני רוצה להגיע קצת קרוב יותר לחדר עם האוטו של מי. הולך להיות כיף, ופרטי, ואני! והדבר שאני הכי אוהבת בזה הוא שאוכל לחלוק סופסוף, כי ארצה לחלוק איתו, כי זה יהיה אמיתי!
ולעשן בסלון! ולגלגל בסלון! ותהיה לי טלויזיה שאוכל לראות בה סרטים בסלון!
ולהזדיין בסלון מול הנוף המטמטם הזה, כשאהיה לבד בבית, בשקיעה.
וללכת ערומה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! בצהריים בקיץ! עם ארטיק ביד וג'פרסונז איירפליין בפול בלאסט במערכת!!

איי, אני אוהבת את החיים שלי ובא לי לשים על פאסט פורוורד למעבר..
בעיקר כי באמצע יש מליון מבחנים.

בחלום שלי היתה ציפור, ולה היה גוזל. והיה פגר של ציפור שלישית, גם הוא בגודל של גוזל. לקחתי את הפגר ונשכתי אותו, קרעתי ממנו חתיכה, והוא היה כולו עצמות ונוצות, והטעם היה נוראי, והבטתי בגוזל הקטן החי והוא לעג לי, שחשבתי לרגע שהפגר ראוי לאכילה.
ובכלל רציתי להאכיל את הגוזל הקטן בגוזל המת, ולא יכולתי כי נחנקתי מעצמות.

שמיי מתבהרים ויש תחושה של חיוניות באוויר. קוטבית אמרנו?

אני שבורה לרסיסים
מים עכורים בעורקיי
גברים חולפים, עפרונות שחודדו מהר מדי, חזק מדי,
נשברו/נתרוקנו מעופרתם/נאכלו בלהבתי
ושבו ריקם לזרועות ממתינות של נשים עדינות ממני
מעולם לא הייתי קלמר,
עפרונותיי נמו בקור, על שולחן או רצפה
ארעיים

אך איך זה, איך לעזאזל
שנים כה ארוכות עוברות, מלאות דבש,
והעוקץ ארסי כל כך?
הייתכן כי הפכתי עיוורת במרוצת הזמן
ועפרונות ראויים נדמים לי כפיסות תבן?
ואני כה עורגת, חושקת, כמהה, מכספת, מייחלת-
כמה עשירה השפה בתיאורים של חסר-
לעופרת, ולעץ, ולתחושה הזו שכותבים אותי כל יום מחדש.