לפני 14 שנים. 13 באפריל 2010 בשעה 19:21
אני שבורה לרסיסים
מים עכורים בעורקיי
גברים חולפים, עפרונות שחודדו מהר מדי, חזק מדי,
נשברו/נתרוקנו מעופרתם/נאכלו בלהבתי
ושבו ריקם לזרועות ממתינות של נשים עדינות ממני
מעולם לא הייתי קלמר,
עפרונותיי נמו בקור, על שולחן או רצפה
ארעיים
אך איך זה, איך לעזאזל
שנים כה ארוכות עוברות, מלאות דבש,
והעוקץ ארסי כל כך?
הייתכן כי הפכתי עיוורת במרוצת הזמן
ועפרונות ראויים נדמים לי כפיסות תבן?
ואני כה עורגת, חושקת, כמהה, מכספת, מייחלת-
כמה עשירה השפה בתיאורים של חסר-
לעופרת, ולעץ, ולתחושה הזו שכותבים אותי כל יום מחדש.
