שושן ויש בו קוץ

אחרי שתי פגישות על הספה, אני חייבת לציין שני תהליכים שחוזרים על עצמם:

1. בזמן הפגישה אני בוכה כל הזמן, אבל סוף כל סוף לא מרגישה שהבכי חסר תכלית. זה לא כמו לבכות לחברה או לבד, ולדעת שזה בכי מעגלי שאין בו כלום חוץ מרחמים עצמיים. הבכי כאן הוא סך הכל תופעת לוואי של הטיפול, של הנגיעה בנקודות הכואבות ביותר. בסוף טיפול, בישיבה בתחנת האוטובוס והצתת סיגריה, מתרחש אצלי מיני קתרזיס. הפוגה, הקלה מלאה ואמיתית, שאי אפשר להסביר במילים. כמו אחרי שמספרים לאמא מעשה נורא שעשינו והיה שמור בסוד משך שנים, אוכל אותנו, משנה אותנו. ומיד אחר כך אני מוצאת את עצמי בפאב על הציר הביתה, עם כוס רעל, מעכלת את הדברים שנאמרו. מדהים אותי כל פעם מחדש, איך שהעובדה שיש אדם מנוסה שמנחה אותי ומפרה את דבריי, משנה את כיוון הדיאלוג ועוזרת לי להגיע לתשובות אמיתיות של מדוע אני כפי שאני.

2. לאחר טיפול, ישנם יומיים-שלושה בהם אני שמה לב במיוחד לנקודות שעלו בו. וכיוון שגם יש לי כלים חדשים ועזרים מחשבתיים להתמודדות, אני מרגישה חברותית יותר, פתוחה יותר. לא כל כך שרמוטה כמו פשוט אדם שמסוגל יותר לשיחה שלא תלויה בסקס של סוף הערב. מרגיש לי פתאום פחות מוזר להיות נחמדה, ויותר נכון להקיף את עצמי בחברים. התחלתי להופיע בקביעות, נוספים אנשים חדשים למעגל המכרים שלי, ואלו שכבר קיימים וקצת תיעבו אותי עכשיו פחות נרתעים ממני.

בסך הכל, אני מאד מרוצה מהתהליך. ושמחה על כך שהתחלתי כל כך מוקדם (יחסית), ושיש לי שנים להפוך את המשקעים שנותרו בי מההתבגרות והילדות.