שושן ויש בו קוץ

his face, replaced by the face of a man of the same origin
his lips by lips of the same texture

trying to achieve balance: one foot on this continent, and the other on another
he shows me pictures of a child he had with a mexican woman.
this child is beautiful. if we were to make a baby he would have the same complexion.
this stunning man would make a wonderful father.

these thoughts are impossible, yet i think them all the time.
he had a dream about me,
i dream about him daily.
and in a haze of a dream, inspired by thirteen blunts in a row, i saw us standing next to each other, both dressed in white, kissing
then i saw him in the hospital holding me, while i was holding our baby,
then i forced myself to open my eyes and started saying something, but couldn't
i wasn't able to word it
to phrase this emotion
to express it in a way that wouldn't chase him away
so i just started crying. i think he understood, i think he knew exactly why i was crying, because when he noticed my tears he didn't ask or say nothing. he just kissed me again and held me tighter. please, i felt like screaming, please take me with you when you leave, take me with you and make me your constant lover and your best friend and your woman and the mother of your children and you know just how fucking perfect we are for each other.
so lets make this happen.

אני אפילו לא מסוגלת לדמיין את עצמי עם גבר ישראלי.
או לבן.
ואיזה מחיר אני עומדת לשלם על האובססיות המיניות שלי, האמוציונליות, הנפשיות, על המחשבות הללו שלא פוסקות לזרום מתוכי והחוצה. מחשבות על ילדים מתולתלים בצבע מוקה, על ימים שטופי שמש בחופים טרופיים של ארץ מערבית, על בגידות אינסופיות שלי בו ושלו בי, על ריבים שמעולם לא התקיימו אבל בהחלט יבוא יומם להפוך אמיתות.
מי בכלל צריך את התואר הזה. תנו לי לעבוד באיזה בית קפה קטן ופרוץ לרוחות מהבילות, לעשות מוקצ'ינו לתיירים עד גיל חמישים.. על מי אני עובדת תנו לי את התואר!
תנו לי להיות טובה מספיק כדי לא להיזקק לגבר ישראלי. כדי לבחור לעצמי את הזין שאני רוצה שייכנס אליי כל לילה. או כל לילה שני.
מתי התקופה הזאת תיגמר? האם התרבות הזו הכריעה אותי? האם לא אצליח לעולם להתרגש מארצי? הייתי מוכרת את המזוודה שלי היום, מלאה בכל המחשבות הללו, בכל הקונדומים של trojan, במחליק השיער שלי, בכרטיסי הביקור הצבעוניים והפלאיירים לכל המסיבות השוות במתחם ווי איי פי, בזין הענק שלו, בעיניים החתוליות שלו, בכריות השפתיים החמות שלו, בבגדי הכושיות שלי ובכל המוזיקה הזו שצובטת וחורכת לי את הלב המסכן כל פעם מחדש. היום הייתי מוכרת אותה. תמורת מוח חלק. ללא מחשבות עליו ועל הארץ ההיא.
אבל זה פשוט נכון. זה נכון, כי כשהיינו עושים אהבה, נשבעת, הרגשתי כמו חווה שעושה אהבה עם אדם בגן עדן, בברכת סבא אלוהים החביב, שלא שם זין שאני יהודיה והוא לא. זאת כל ההוכחה שאני זקוקה לה כדי לדעת שזה נכון, ושם אני צריכה להיות.

אני קצת מאבדת קשר עם עצמי.
מצאתי חברה חדשה, ילדה מתוקה, חייכנית, יפה, מעורבת, נדיבה, עם אפרו ועיניים גדולות, וצימאון ענק לאלכוהול מכל הסוגים. אנחנו עושות הכל יחד, וזה הגיע למצב שאני רוצה אותה לידי כל רגע, ושסופשבוע שלם כמעט נמחק לי מהזיכרון אבל הוא כן היה כמו שסופשבוע צריך להיות- מלא אלכוהול, סקס וסמים, מוזיקה, גברים רודפים אחרינו במועדונים, אנחנו שמות עליהם זין, משתכרות למוות, מנשקות ידידים שלנו ויום אחרי זה צוחקות על הכל ומחזיקות את הראש ואומרות "איזה מפגרות היינו אתמול". למה, למה לא פגשתי אותה לפני?!
אוהבת את האמריקאית החדשה שלי.

כנראה שלא משנה כמה אלחם בזה.. הגעגועים לריח של הארץ ההיא עולים על כל סבל שאולי סבלתי בעבודתי בה. החופש, האנשים, היחס האנושי והאדמה היפה שלה, המסיבות במועדונים עצומים-אלכוהול משובח וזול וכל גבר ברדיוס של קילומטר בוהה בי בתאווה משוגעת, וכל בחורה גם- לגמרי גן עדן לחוטאים. אני נוסעת לארה"ב הקיץ.
שוב לעבוד. ומתישהו בקרוב מועד הטיסה ייקבע.
טסה רק דלתא! מתוך עיקרון.

לשון חמצמצה

על גו ערום ומשיי

אדי אלכוהול משובח הביאוני לצעוק
"אתה אל"
להציק לך באצבעותיי המורעבות

הגוף השוקולדי, הארוך, המתוח, שרירים משורגים, חיוך מבויש

האיברים המכונפים שלך סדורים על מזרן יחיד
מעדן לנעוץ בו את שיני הטורפת הבלה שלי.

אבל הרוסאלקה הזו יודעת
שגם כשכל רוחו יוצאת אותו וממלאה את נימיה העייפים,
נאמנותו שמורה לחופש שמחוצה לה.

מצאתי בחנות ספרים משומשים שלישיית ספרים בכריכת עור אחידה. על גביהם התנוסס סימן ההיכר של הבונים החופשיים- המחוגה ומד הזוית. במבט מקרוב התברר לי שאלו ספרים של חבר ב"כת" (אם עוד מכנים אותם כך בכלל), הפצה ישירה בסרקולציה פנימית, ואין סיכוי לאתר אותם בחנות רגילה. שאלתי למחירם, שהיה גבוה יחסית אבל החלטתי למרות המחיר לרכוש אותם. ועכשיו סודות "בין העמודים" שוכנים על מדפי לבטח, ובהיותי אישה זה הכי קרוב שאוכל להגיע לפיענוח סוד המייסונז.
מסע הקניות התמשך לשני דיסקים- שופן בביצוע של דניאל בירנבוים, וראוול בביצוע מיכאלנג'לו קרבונרה. ראוול נורא מזכיר את דביסי, אותם טונים נוגים, אותן שהיות פריזאיות מתוקות, רק שדביסי הגאון הקדים את ראוול במאה שנים. מומלץ.
"קלת דעת" או easy virtue- לא סרט ששווה לשלם עליו. יש הטוענים שאפילו לא שווה את הזמן.
העיוור מתוק.מה מתוק?! סוכר. אתמול הקראתי לו בפעם הראשונה, והיה ממש צחוקים ונעימות, בכלל לא מה שפחדתי שאולי יהיה. אולי זו תחילתה של ידידות.

1. חברה שלי התחילה עם שותף של חבר טוב, שהייתי דלוקה עליו זה מכבר בשושו והם בסטטוס של דייטינג עכשיו. לבריאות.

2. הגשתי עבודה ארורה שעלתה לי בלילה לבן ארוך, מייגע, תנים מייללים ברקע, ירח מלא. היה רומנטי.

3. מרצה חדש ולכל הדיעות מרשים, עם טבעת קטנה על הזרת ושיער גלי מכסיף בצדעיים, שאוהב להשתמש בביטויים מעולם תורת המשחקים ולהמחיש לנו מאמרים בשימוש נרחב בעזרים, דוגמת שקפים עם אפה הסולד של האטי לאמאר, נכנס ברוח סערה לעולמי האקדמי הקט. הוא הצליח להשאיר אותי ערה במשך ארבע שעות תמימות (של שיעור, סוטים!) אחרי אותו לילה לבן. גבר אמיתי.

4. סושיות מעפנות הן הרבה יותר נחותות מחומוסיות מעפנות.

5. אני אוהבת את התמונה החדשה שלי. היא אומרת אותי יותר טוב מכל תמונה עד עכשיו.

6. פורים עבר בהצלחה. יש לי חברי אמת פה, אני במקום הכי נכון לי. וטוב.

7. תמיד חשבתי שסימסטר זה עם יו"ד, מסתבר שלא. קבלו במחיאות כפיים את סמסטר ב' וחודשי הקיץ המתוקים. יש משהו יותר טוב מכרמן בבית האופרה ודפש מוד על הדשא?

8. סוף טוב, הכל טוב, ודיסקרטיות באשר לחיים הפרטיים שלי זה הכי טוב.

9. סקס זה לא הדבר הכי חשוב בעולם.

10. אני מקובלת בכיתה. כן, אני!

11. כנראה מתחילה לעבוד בהקראת חומרים אקדמיים לעיוור. זה בא לי בחלום, ואחריו ראיתי את מודעת הדרושים. סוג של סימן, ומי אני שלא אטה אוזן קשבת לסימנים של הקוסמוס?

זהו להיום.

אני חרדה ליחסיי עם הבוס במקום עבודה לא ידוע, שמכונת הקפה בו ודאי כבר פועלת

למעמדי עם גבר זר שאת ריחו אינני מכירה

לאהבת היקרים לי, ילדיי, שזיו תלתליהם לא הבהיק מעולם לעיניי

ליום בו אקרע את שולי הבד בחולצתי ואעטה זוג משקפי מעצבים כהה

לאיזה משברון,
קטנטן ואידיוטי, בגידה או (חסרים משברים?)

למחסום כתיבה

וכל החרדות האלה, עיסתיות, מוגלתיות, מציקות כמו בלעתי גלולת עופרת,

תמיד כשאני לבד,

תמיד בלילה,

תמיד כשאין מי שיפיס.

החום מעניק לי רפיון,

גופי כבר אינו מעקצץ בציפייה

ובראשי סבתא

בבית ספר אחווה לבנות

זיכרון שלא פוסק מציפה אכזרית על פני אגם התודעה שלי.

מה יש ברגע ההוא, כשהביאה אותי אליה למשרד

אותו יום קיץ קמאי ודאי היה ריח דומה באויר.

כשראיתיך לראשונה, עת שאבתי פלומות אבק תחת שולחן
העבודה של מאסא,
לא ייחסתי לך כל חשיבות.
עם זאת, מראיתך הקשוחה, המתכתית,
התנייחה בזכרוני
ארוך-ארוך, עבה וחד,
בית שלם אפשר לעשות איתך.
כל כך עמוק נשתמרת, שכאשר מאסא שלף את אחיך הקטן
(שלקיומו כלל לא הייתי מודעת אותה שעה)
נרעדתי
בנימיי הדקים החיישניים בהלה,
ליבי שועט
וכשנשך את עכוזי הנחש הזה, אחיך,
טעמתי דם על לשוני
הימם אותי, האלים אותי, חפן אותי באגרופו הכאב ההוא
ואז שנה, ושילש, וריבע את המלקות,
אזניי בעצמן הפכו חרשות מצעקותיי שלי
נשמתי ניתרה ממני ונפלה לבור חסר תחתית בעשרים ג'י.
הייתה זו שממית קטנה, שהכתימה את ישבני הזב
אך האפעה הוא זה שהבריח את נפשי,
אל מחוץ לג'ונגל.