שושן ויש בו קוץ

כשראיתיך לראשונה, עת שאבתי פלומות אבק תחת שולחן
העבודה של מאסא,
לא ייחסתי לך כל חשיבות.
עם זאת, מראיתך הקשוחה, המתכתית,
התנייחה בזכרוני
ארוך-ארוך, עבה וחד,
בית שלם אפשר לעשות איתך.
כל כך עמוק נשתמרת, שכאשר מאסא שלף את אחיך הקטן
(שלקיומו כלל לא הייתי מודעת אותה שעה)
נרעדתי
בנימיי הדקים החיישניים בהלה,
ליבי שועט
וכשנשך את עכוזי הנחש הזה, אחיך,
טעמתי דם על לשוני
הימם אותי, האלים אותי, חפן אותי באגרופו הכאב ההוא
ואז שנה, ושילש, וריבע את המלקות,
אזניי בעצמן הפכו חרשות מצעקותיי שלי
נשמתי ניתרה ממני ונפלה לבור חסר תחתית בעשרים ג'י.
הייתה זו שממית קטנה, שהכתימה את ישבני הזב
אך האפעה הוא זה שהבריח את נפשי,
אל מחוץ לג'ונגל.