שושן ויש בו קוץ

התחת שלי נראה כמו דגל הקונפדרציה.

כמובן שהוא צדק. ההלקאות העצמיות שלי לא רק שלא היו לצורך, הן אפילו היו פרנויה מטופשת וכל שנזקקתי לו כדי להתעורר אל העולם הוא ארבע נסיעות רכבת, שני טיולים במחוזות הנפש וביקור בלתי צפוי (אך כה צפוי מאידך) של מחזר דחוי שסיפק לי הוכחה ובאמת, הזריחה הזו זורחת עליי והתבונה שוקעת בי. מגע הקסם הושב אליי, ונהיר לי כי רק אדמה זרועה וחרושה, מעודרת ומושקית, מסוגלת להצמיח אי אילו ייבולים ירקרקים.
על כן יש להוקיר תודה לאריס, החורש אותי בשקיקה, העודר ממני והלאה עכבות, הזורע בי דמיונות, המקדם פניו של האביב. הודות למעט שימת הלב לפרטים זכיתי לעדנה מחודשת מגופי ושוב אני נמרצת כבעבר ומביטה בסובב אותי בהשלמה, באהדה, בהכלה פנימית מקודשת, והעיקר, בשקט.


ובתחומי הפוסט המאושר והמאוורר שלי, תנו לי לספק לכם עצה: הדמיון הוא נפלא. צאו איתו לטייל, תנו לו להוביל. המוח הוא איבר המין החזק והיפה ביותר מכל איזור ארוגני או דגדגן או פטמה. נצלו אותו בעורמה- עשו בו שימוש! הניחו להצלפות וקשירות שגם הם מתמקמים בכורסת השיגרה הגבשושית והמאובקת. עכשיו אני נשמעת כמו טור שבועי של סקסולוגית בלאישה. נו מילא.

אין על ערפדי רגשות. יודעים בדיוק באיזה מינון לתת לך את הפיתוי, ובאיזו נקודה לסגת.
מעט מעצמם, ואז קשה לך יותר להתחמק.
וכשאתה מתחנן למעט חום, בועטים בצלעותיך.
כדי שהחום יגיע אליך במינון הנכון, כמובן.
כדי שתיאלץ להתחנן לליטוף, וכבר לא תוכל לאמוד את אהבתך, מפני שכל מידה אפשרית וכל כימות יהיה שקרי. אתה פשוט צריך מהם משהו, כדי להרגיש מוחשי, חי. בנקודה זו בדיוק, אתה מבין- פגשת ערפד, ואין לו כבר צורך בך כי השיג את מבוקשו.
שיקרתי לעצמי כדי להגיע לנקודה הזו. ובכל אימת שערפד מזדמן לחיי, אני משקרת לעצמי.
הוא אכן נותן לי מידה של חום ורחמים, ואני שמה את רוחי בידיו, וכל שנשאר לו לעשות- רק למצוץ את שארית הכמיהה שלי. וערפדים מגיעים בכל מיני צורות. ידידים רחוקים, שקופצים לביקור של שבוע בדירתך, משנרקלים איתך בריפים ועושים לך דברים נהדרים במים הצלולים, מגלגלים לך ג'וינטים ויונקים ממך את אהבת היש מאין מהמעיין של נפשך, ואז מסבים את עורפם ונעלמים מחייך, מותירים ריק כואב, חולה, מטרף. שותפות לדירה שמחכות שתחזרי מהלימודים כדי להפיל את ליבן על כתפיך לשתות ממך סיגריה-שתיים-שלוש ולספוג את החום שתתני להן, ואת סיפורי שברונות הלב שלך הן לועסות כמו פילה מיניון, מעכלות ולוקחות עימן כדי לומר לעצמן- חיי טובים יותר, גופי יפה יותר. להטוטנים של הנפש שאוספים בתיבה את דגדגניהן של נשים רבות וחתיכות משיערן, ציפרניהן וערוותן וחולמים על אישה אחת שלא יאלצו לחתוך לחתיכות, וכמובן שזה רק סיפור שהם מספרים לעצמם כדי שיוכלו לישון בשקט, שלא יפחדו שהתיבה תיפתח בלילה והדגדגנים יקרמו עור וגידים ויצבאו עליהם בכוחות אימתניים של כעס ואגינלי, שכעת נוספו לו גם פניהן המיוסרות. סוכני מכירות של מוטורולה שקונים לך מצלמת רשת בטלפון כדי שיוכלו לתעד אותך מענגת עצמך, באים בחסות החשכה, משתמשים בגופך העקוד, מקריאים לך שירה כשעינייך סומאות ואז משליכים אותך כלאחר יד אל הבוידעם בו הם מאחסנים את 150 הקלטות האחרות שקדמו לך,
לעזאזל, היש אהבה שאינה מבקשת דבר?

מדושנת עונג.

לעתים אדם נמדד ביכולתו להישאר לבד עם מחשבותיו. עם עצמו.
איך, אם כך, עליי להעריך את עצמי אם במשך השעה שקודמת להירדמות, ההתהפכות במיטה מצד אל צד, אני עושה ככל שביכולתי להימנע מעצמי?
אני מביאה מחברת לימוד למיטה. נהיה מאוחר. צריך לכבות את האור.
זו האימה הגדולה.. כיבוי האורות. עכשיו אין על מה להסתכל חוץ מעל הנפש.
אז מדליקים אור קטן במקום. פותחים את הפלאפון.
מעלעלת. שיחה ראשונה בשיחות הנכנסות היא בת חודשיים. זה אומר שהתקשרו אליי בסביבות ה- 40 פעמים בחודשיים תמימים. זה מלחיץ ומדכא.
ספר טלפונים. מישהו ער בשעה כזאת? אין מצב. לא, אין לי כוח לחייג לארה"ב, זה אומר לקום מהמיטה וזה לדבר עם כושי שאין לו מושג באיזה מצב נפשי אני נמצאת כרגע ושכל מה שמעניין אותו זה ה"ג'וק" (בדל ג'וינט) שהשותף הדילר שלו השאיר לו על הדלפק במטבח. אז לא.
הודעות נכנסות. החלק האהוב עליי. כאן אני מתנסטלגת על פיסות אהבה קטנות שטוקסטו ע"י מיטב החברים, ערוך, כמובן, באדיבות שפחתכם הנאמנה. ברור שהודעות כמו "את חרא של חברה" ו"אני מצטער, אבל אני לא אוהב אותך" נמחקו לאחר גיחוך בחוץ ובכי בפנים.
איך עדיין אני לא עייפה?!
מה, להביא ביד עכשיו? אין חשק. אין תאווה, יש רצון להיכנס כמה-שיותר-מהר לעולם הרדוד והלא הכרתי של גיברת שינה. אבל זה בעייתי לענג את עצמך אם אתה שונא את עצמך. במיוחד עכשיו, לבד, במעטה העייפות הזה. ובמיוחד בתקופת הביניים המגעילה הזו שבין הביוץ לווסת. אז מוותרת.
לחץ. עכשיו מגיעות המחשבות.

מזל, עצרתי אותן בזמן והגעתי לכאן. זה העביר רבע שעה. העיניים נעצמות, נראה לי שזה בטוח לנוע בזהירות לכיוון המיטה.
לילה טוב.

היכן החמלה אודותיה מלהגים כתבי העידן המודרני.
כולם מסודרים ביחידות דואליות הומוגניות.
כשיישבר העולם, אוכל לחייך ולומר - חייתי.
כשכולם יתאבדו אני אדווש בעלייה, בפי סיגריה עם פומית וכובע רשת עם נוצה (תודה לך ענבל פרלמוטר), ולא אצטער על מותם, כי זאת אדע-
חיי היו לשם דבר,
בעת שכל אותן בריות עסקו בתאבונן ובחומר ובאוביטר
שקדתי על התכנסות פנימה התקפלות את תוך הרציו
מיעטתי בהנאות
סוברניות מהוללת
ואת אשר נחוץ היה לי הישגתי בשיניי, בציפרניי, בלשוני הצולפנית העולבת
ובין שש שפתותיי.

צפצוף מתמשך טורד מנוחתי באמיתותיו
היכן אותה יד
היכן הכר להתרפק
כעת רק צל ענק, שמטיל הספק.

אני שונאת אמריקאיות שונאת שונאת שונאת!!
תנו לי בבקשה עצות איך להביא למותן של שלוש אמריקאיות, ומתכון טוב לבישול מהיר של חלקי גופות?
אמריקאית באה טוב עם רוטב אלף האיים או רוטב שום שמיר?
או שעדיף מוקפצת בטריאקי ושומשום?
ומה לעשות עם ערימות השיער הבלונדיני וגלגלי העיניים התכלכלים והאפים המשופצים? הרי חבל סתם לזרוק, אפשר להכין מהם אחלה מקרמה לתלות ליד המשקוף.
הן לא נותנות לי ללמוד, מביאות אורחים ואורחות להתנחל בלי מצפון- יושבות לי בפינת אוכל עם הלאפ טופים שלהן ומזיינות את השכל ברצף מונוטוני מחרפן בניב מלוקק צפונבוני שפשוט מציא אותי מכל הכלים האפשריים!!! וניסיתי, ניסיתי את הגישה הרכה של לבוא ולדבר, ולהציע שאולי הן יוכלו גם להתארח ולא רק לארח, אולי יוכלו לנקות אחר עצמן, כן- גם את הרצפה שכבר לא מזהים שהיא רצפה, אולי הן יוכלו פשוט לסתום את הפה ולא לדבר בחלל המשותף ששומעים ממנו ה-כ-ל בכל פאקינג חדר בבית?!
ועדיין, הלסבית מביאה את שש החברות החדשות שלה לשבת, השרלילה מביאה את החבר הגבוה שלה ועוד איזה נדחפת מוזרה עם אחוריים של סוס, והשלישית יושבת בחדר ומאזינה בקולי קולות ל-לא תאמינו-בריטני ספירס. בגיל עשרים פלוס כבר אמורים להשתחרר מהאזנה ליצורה הזאת לא?
מסתבר שבניו ג'רזי זה תופעה נרחבת.
לא יודעת מתי זה ייגמר, כל שאני בטוחה הוא שזה ייגמר בדם. שלי, שלהן, של הראש-סוס שיונח על הכרית של מי מהן.
פוסטמות.

מחשבות רעות, חוטאות לעצמן, כמו זאבה והירח במילואו אני נעטפת דם וחום ובדידות וכמהה ליד בתוך ידי, לקול עמוק ובטוח שאומר לי אהבה בדרכים עקיפות, תן לי כל דבר, תן לי משהו, עצם, דמעה, שאוכל לתפוס ולבקבק ולהתרפק על ימים שתמו שהיה בהם תוכן, אהבה, סקס, בכי, ריחות, נישוקים וליקוקים.
כל כך נמאס לי מהבדידות הזו. אני כל כך לבד. אני מרגישה כמו בנפילה חופשית, אני מאבדת אחיזה עם מי שאני, ומי שרציתי להיות, ושוקעת במעין אטימות פלסטיקית ונואשת דביקה וככל שאני נאבקת אני תקועה בה עמוק יותר. עם הבישולים שלי והלימודים שלי והמחשב והחדר והנקיונות ואני בסך הכל רוצה מישהו לישון איתו! מישהו שיכיר בערכי! מישהו לבכות לו, לצחוק איתו על שטויות. לעזאזל, זה בקשה הגיונית! מגיע לי, אני לא כל כך נוראית, באמת.
בסך הכל מישהו לישון איתו.

זה היה מעט, מהיר, ולא מספק. אבל זה גם היה בזמן הנכון, במקום הנכון.
בקוויקי של צהריים התעדכנתי בכל מה שסביבך. ואפילו לא היינו צריכים להתאמץ, הכל כבר היה מוכן. כמו בפאקינג סרטים.
אז תודה. ותפסיק כבר עם הרוסייה הזאת שומע?!

אני רוצה לדעת אם עוד נשים כמוני מבקרות בשוק וחושבות כמה מוכר הדגים המסריח והעלוב שמחייך אליהן הוא מקסים בעצם, וכמוני הן משיבות חיוך וממשיכות לדוכן הבא בלב קליל ומחשבות שובבות על היום בו יאחזו בידן מושט קפוא ויחבטו עימו בישבנו של הרוכל...

אני מאוהבת בשוק. כמה שהוא צבעוני ומלא ריחות ואנשים קשי יום, אמיתיים, מתמקחים, השוק הוא מקום כל כך בראשיתי, אם הוא לא טבור היקום אז הוא היה המקום בו כוהני הדת של טבור היקום היו קונים את הזבחים שלהם.

הייתי ממש קרובה הפעם לעבור את מחסום ה"גיברת" (מה שכן, רק חלקם מכנים אותי כך, רובם קוראים לי ילדה יפה, מה שקצת מעליב אותי...) עם מוכר הזיתים, שאם הייתי פוגשת אותו בבר לא הייתי חושבת פעמיים בכלל.