כמובן שהוא צדק. ההלקאות העצמיות שלי לא רק שלא היו לצורך, הן אפילו היו פרנויה מטופשת וכל שנזקקתי לו כדי להתעורר אל העולם הוא ארבע נסיעות רכבת, שני טיולים במחוזות הנפש וביקור בלתי צפוי (אך כה צפוי מאידך) של מחזר דחוי שסיפק לי הוכחה ובאמת, הזריחה הזו זורחת עליי והתבונה שוקעת בי. מגע הקסם הושב אליי, ונהיר לי כי רק אדמה זרועה וחרושה, מעודרת ומושקית, מסוגלת להצמיח אי אילו ייבולים ירקרקים.
על כן יש להוקיר תודה לאריס, החורש אותי בשקיקה, העודר ממני והלאה עכבות, הזורע בי דמיונות, המקדם פניו של האביב. הודות למעט שימת הלב לפרטים זכיתי לעדנה מחודשת מגופי ושוב אני נמרצת כבעבר ומביטה בסובב אותי בהשלמה, באהדה, בהכלה פנימית מקודשת, והעיקר, בשקט.
ובתחומי הפוסט המאושר והמאוורר שלי, תנו לי לספק לכם עצה: הדמיון הוא נפלא. צאו איתו לטייל, תנו לו להוביל. המוח הוא איבר המין החזק והיפה ביותר מכל איזור ארוגני או דגדגן או פטמה. נצלו אותו בעורמה- עשו בו שימוש! הניחו להצלפות וקשירות שגם הם מתמקמים בכורסת השיגרה הגבשושית והמאובקת. עכשיו אני נשמעת כמו טור שבועי של סקסולוגית בלאישה. נו מילא.
לפני 15 שנים. 25 בפברואר 2009 בשעה 15:24
