אין על ערפדי רגשות. יודעים בדיוק באיזה מינון לתת לך את הפיתוי, ובאיזו נקודה לסגת.
מעט מעצמם, ואז קשה לך יותר להתחמק.
וכשאתה מתחנן למעט חום, בועטים בצלעותיך.
כדי שהחום יגיע אליך במינון הנכון, כמובן.
כדי שתיאלץ להתחנן לליטוף, וכבר לא תוכל לאמוד את אהבתך, מפני שכל מידה אפשרית וכל כימות יהיה שקרי. אתה פשוט צריך מהם משהו, כדי להרגיש מוחשי, חי. בנקודה זו בדיוק, אתה מבין- פגשת ערפד, ואין לו כבר צורך בך כי השיג את מבוקשו.
שיקרתי לעצמי כדי להגיע לנקודה הזו. ובכל אימת שערפד מזדמן לחיי, אני משקרת לעצמי.
הוא אכן נותן לי מידה של חום ורחמים, ואני שמה את רוחי בידיו, וכל שנשאר לו לעשות- רק למצוץ את שארית הכמיהה שלי. וערפדים מגיעים בכל מיני צורות. ידידים רחוקים, שקופצים לביקור של שבוע בדירתך, משנרקלים איתך בריפים ועושים לך דברים נהדרים במים הצלולים, מגלגלים לך ג'וינטים ויונקים ממך את אהבת היש מאין מהמעיין של נפשך, ואז מסבים את עורפם ונעלמים מחייך, מותירים ריק כואב, חולה, מטרף. שותפות לדירה שמחכות שתחזרי מהלימודים כדי להפיל את ליבן על כתפיך לשתות ממך סיגריה-שתיים-שלוש ולספוג את החום שתתני להן, ואת סיפורי שברונות הלב שלך הן לועסות כמו פילה מיניון, מעכלות ולוקחות עימן כדי לומר לעצמן- חיי טובים יותר, גופי יפה יותר. להטוטנים של הנפש שאוספים בתיבה את דגדגניהן של נשים רבות וחתיכות משיערן, ציפרניהן וערוותן וחולמים על אישה אחת שלא יאלצו לחתוך לחתיכות, וכמובן שזה רק סיפור שהם מספרים לעצמם כדי שיוכלו לישון בשקט, שלא יפחדו שהתיבה תיפתח בלילה והדגדגנים יקרמו עור וגידים ויצבאו עליהם בכוחות אימתניים של כעס ואגינלי, שכעת נוספו לו גם פניהן המיוסרות. סוכני מכירות של מוטורולה שקונים לך מצלמת רשת בטלפון כדי שיוכלו לתעד אותך מענגת עצמך, באים בחסות החשכה, משתמשים בגופך העקוד, מקריאים לך שירה כשעינייך סומאות ואז משליכים אותך כלאחר יד אל הבוידעם בו הם מאחסנים את 150 הקלטות האחרות שקדמו לך,
לעזאזל, היש אהבה שאינה מבקשת דבר?
לפני 15 שנים. 16 בפברואר 2009 בשעה 17:34
