לפני 15 שנים. 27 בדצמבר 2008 בשעה 2:50
אני יודעת, זה פתטי. אפשר לקרוא לזה "מושפעת". אולי אפילו עצוב.
אבל אני רוצה ערפד.
אני לא יודעת אם זו תופעה מוכרת, אבל מאז שראיתי את מה שהיה אז איזה סרט נעורים-ערפדים עם קיאנו ריבס, דרך ראיון עם ערפד, עד לערפד בברוקלין והערפד לסטאט, כמובן לא לשכוח את queen of the damned ואת דרקולה 2000, ואני מוציאה מכלל זה את באפי- בכל פעם שסרט כזה יוצא לאקרנים הוא יבטל בעיני כל סרט אחר. אני אצפה בו ואתהלך סהרורית במשך שעות אחר כך, מנסה לתפוס בתחושותיי ולבודד את אותם רגעים שאת סודם לא פיצחתי, ששבו אותי וריתקו אותי אל הכיסא והעציבו אותי, שהרעידו את נימי הווייתי והרטיבו את פנים ירכי, הרגעים בהם הערפד מפתה את העלמה.
המשחק הזה שהם משחקים, ולעתים שרק הוא הערפד משחק, כאשר הוא חג סביב הטרף, הריח שלה משגע אותו, ולא כי היא הוציאה סכום מגוחך על בושם יוקרתי אלא משום שהוא קולט בחושיו את ריח דמה, ריח אנושיותה, ריחה הטבעי, הפראי, כמנהג החיות הוא מתמגנט אליה.
שלא להזכיר כמובן כמה שהם יפים, אביריים, עתיקים, חכמים, מרושעים, במובן המיתי של המושג "ערפד". במובן ההוליוודי כלומר.
וכאשר הוא מוצא אותה לבסוף, לבדה, חסרת ישע, ואונס אותה להתמסר אליו בכבלי מחשבתה, או אפילו יותר טוב- מתאהב בה והופך אותה לבת מינו, השיאים שאני מגיעה אליהם רק מהמחשבה על חלופת דמים שתאפשר לי לחיות חיי נצח ליליים לצד טורף שכזה...
ותמיד ההרגשה שלי היא מעורבת אחרי צפיה בסרט ערפדים. מצד אחד אני מרוגשת ונדמה לי שהצפיה תרמה לי משהו לחיים, מושא תשוקה כזה או אחר, או פנטזיה שיש להגשימה, אך מצד שני תחושת כובד, שאפילו גובלת בצער, על שלעולם לא אתייחד עם הטורף שלי. על שמושא הפנטזיה שלי הוא בדיה.
אם מנסים לרדת לשורש העניין מגלים דברים מעניינים מאד. לטעמי, משחק החיזור של הערפד הוא האידיאלי שבמשחקי החיזור. כמובן שפנטזיית האונס היא טאבו ולאדם הטורף צריך שיהיו הכלים המתאימים. מבחינת מעלותיו המקבילה האנושית שלהן היא כריזמה/סקס אפיל, תחכום ויצריות, באיזון אלוהי. ההתייחדות- ההפיכה לבת מינו, טורפת כמותו- היא הכניעה, כניעה מרצון לאחר מלחמות פנימיות שמביאות אותי למעין מצב של טירוף, לדבר שהוא חזק ממני, יודע יותר טוב ממני, נוראי ואלים ויפהיפה. וכן, זה בהחלט מושא פנטזיה שלי.
לילה טוב.
