לעתים אדם נמדד ביכולתו להישאר לבד עם מחשבותיו. עם עצמו.
איך, אם כך, עליי להעריך את עצמי אם במשך השעה שקודמת להירדמות, ההתהפכות במיטה מצד אל צד, אני עושה ככל שביכולתי להימנע מעצמי?
אני מביאה מחברת לימוד למיטה. נהיה מאוחר. צריך לכבות את האור.
זו האימה הגדולה.. כיבוי האורות. עכשיו אין על מה להסתכל חוץ מעל הנפש.
אז מדליקים אור קטן במקום. פותחים את הפלאפון.
מעלעלת. שיחה ראשונה בשיחות הנכנסות היא בת חודשיים. זה אומר שהתקשרו אליי בסביבות ה- 40 פעמים בחודשיים תמימים. זה מלחיץ ומדכא.
ספר טלפונים. מישהו ער בשעה כזאת? אין מצב. לא, אין לי כוח לחייג לארה"ב, זה אומר לקום מהמיטה וזה לדבר עם כושי שאין לו מושג באיזה מצב נפשי אני נמצאת כרגע ושכל מה שמעניין אותו זה ה"ג'וק" (בדל ג'וינט) שהשותף הדילר שלו השאיר לו על הדלפק במטבח. אז לא.
הודעות נכנסות. החלק האהוב עליי. כאן אני מתנסטלגת על פיסות אהבה קטנות שטוקסטו ע"י מיטב החברים, ערוך, כמובן, באדיבות שפחתכם הנאמנה. ברור שהודעות כמו "את חרא של חברה" ו"אני מצטער, אבל אני לא אוהב אותך" נמחקו לאחר גיחוך בחוץ ובכי בפנים.
איך עדיין אני לא עייפה?!
מה, להביא ביד עכשיו? אין חשק. אין תאווה, יש רצון להיכנס כמה-שיותר-מהר לעולם הרדוד והלא הכרתי של גיברת שינה. אבל זה בעייתי לענג את עצמך אם אתה שונא את עצמך. במיוחד עכשיו, לבד, במעטה העייפות הזה. ובמיוחד בתקופת הביניים המגעילה הזו שבין הביוץ לווסת. אז מוותרת.
לחץ. עכשיו מגיעות המחשבות.
מזל, עצרתי אותן בזמן והגעתי לכאן. זה העביר רבע שעה. העיניים נעצמות, נראה לי שזה בטוח לנוע בזהירות לכיוון המיטה.
לילה טוב.
לפני 15 שנים. 6 בפברואר 2009 בשעה 3:16
