שושן ויש בו קוץ

מאד.... מפחדת,
היום.
היכן אחיי.
היכן אבי,
כדינה, מוקעת מבית אבי
נואשת, משוטטת עד לפגישתי את שכם,
בן של חמור ללא ספק.
שיאנסני ברכות, עד ישובו אחיי לנקום נקמת שווא בעיר,
להמיט חורבן על הבית החדש שבניתי,
המקודש.
ואילו אבי יזעיף, אך לא ימנע מבעדם
להרוס אותי, לכלות ולרצח
את אשר אהבתי.

ביום שבו הכל נגמר,
מה אז נשאר?
האם ספק, או באבחה הכל מוכתר
עבר
וכשתצא את המפתן בפעם האחרונה,
האם אברך את שארית דרכך,
האם אבחר במקום שתיקה?

הרבה לא נותר בי, גם לא געגוע לאיש שהיית, גם לא אהבה.

מגע
תפל בעורי
יש והיה בידיים אחרות
זוקר הזעירות בשערותיי
מפיק המייה מגרוני.

את שהיה כמה כעת יש לגרז
להקציף,
לסכך.

וגם החולי נגע במילותיו
אך בעיקר בשלי
וכוח נשאר,
אך סיבה לרתמו אין.

חלמתי בידיים אחרות חלום על ידי האיש
שיצילני
וכפי שמתברר לי כעת,
לא היה ולא נברא.

חוזרת שוב לפסיכולוג.
הפעם ללא הביטחון
שריר הלסת שלי נתון בעוויתות כבר שעה
מרוב חשיקת שיניים
הוא מוציא אותי מכליי ואיני יכולה להתמודד עוד

וגם,

ביום של פגישתנו הראשונה ידעתי שזה זה עבורי.
חלפה שנה, מאות ריבים. אולי פחות בעצם, אבל לא הרבה פחות.
ועדיין, זה זה עבורי, למעט רגעים של אבדן שפיות זמנית, שהם רבים כל כך עד שאני מכנה אותם אשז"מ.
והוא, עם כל הפאקים שלו, אומר לי,
אני, עם הפאק הענק שלי,
שזה לא בטוח זה בשבילו.

שומעת את הקיבה קוראת לי
אל תעשי זאת,
והכרית אינה רכה כבכל יום. וחם מדי בין השמיכות.
ועם זאת צינה במורד חוט השדרה שלי, שלא עוזבת.
מה יהיה איתנו?

אני כבר לא יודעת מה אני יכולה לכתוב ומה עדיף שאשאיר לעצמי,
במיוחד כי יש קומץ אנשים שכבר יודע מי הדמויות הראשיות בסיפורי.
בכל אופן רק אספר שאת הזמן האחרון אני מבלה בהלקאה עצמית ובכי, עצבים ושיכחה, ושוב עצב כל כך עמוק שלא יודע פתרון.

אני מוצאת שקשה יותר ויותר לוותר.
אהבה שתמיד חשבתי שתנצח, כבר פחות מנצחת, כבר יותר נכנעת לאגו. רק העובדה שיש לי נטייה לשכוח דברים מסוימים ולהדחיק
ריבים טריים, מסייעת בידינו.
אני מסתכלת עליו לפעמים, ואומרת לעצמי,
אולי כל מה שהוא אומר זה רק.. מילים רומנטיות שהוא ראה בסרטים?
כי כשבאמת מעמידים אותו מול הקיר, הוא כבר לא מדבר אותו דבר. המילים הרומנטיות שלו הופכות פתאום להיגדים אגואיסטיים
והריבים הופכים פיזיים. מהצד שלי וגם קצת שלו.
קשה לי לומר את זה, ויותר קשה אפילו לכתוב. אבל בתקופה האחרונה אני ספקנית יותר מתמיד לגבי הקשר שלנו, ויכולת העמידות שלו.
ושלו.

עבר המון זמן מאז שיצאתי לאחרונה, ובאמת נהניתי.
זה לא ייתכן בעיניי שהאהבה שלי לבילוי וריקודים התפוגגה לתוך מערכת יחסים שלווה (אם אפשר לקרוא למה שיש לנו כך). רואים סרט, אוכלים, רואים עוד סרט, מזדיינים, הולכים לישון. עם איזה ויכוח תקוע אי שם.
לפעמים אני מוותרת על יציאה כי אין לי כוח. לפעמים אני מוותרת כי בדיוק רבנו ואין שום טעם לצאת אם הטעם בפה הוא חרא.
לפעמים, כמו היום, אני מוותרת כי אני מגעילה את עצמי. אני מרגישה שמנה, כאילו השומנים שלי הם כמו מחלה, טפילים עיקשים שנדבקים אליי ומתרבים על עורי ונעשים נינוחים יותר ויותר במקומם החדש.
ואני מרגישה חסרת ערך. גסה ועצלנית וקול השירה שלי שכל כך התגאיתי בו פתאום נשמע תפל וסתמי, לאחר סשן הקלטה סמי מקצועי.
הכל קורס ומקריס, הכל אפור.
הוא לא יודע להוציא אותי משם, ולמה שיידע? הוא בעצמו תקוע במקום הזה מרבית חייו. כל פעם מחדש, אני נאלצת להקים את עצמי ולנער הכל ולהרגיש חדשה.
למה אני לא אוהבת לצאת איתו?
למה כל פעם שאנחנו יוצאים קורה שאני נתקעת עם פרצוף עצבני?
למה כשאני יוצאת עם חברות זה לא קורה?
האם זו אני, שפשוט מעדיפה לצאת עם אחרים, או אני, שפשוט מעדיפה להשאיר אותו כולו לעצמי ושאף אחד בעולם לא יניח עליו עיניים ויגזול את זמנו ממני?
האם זו שליטה שמניעה אותי, או תסכול של חנק?
או איזו תערובת מבחילה של השניים...
בינתיים נשארת בבית. לראות עוד סרט.

בכל הבלגאן הזה שכחתי לציין פרט אחד מהותי.
הוא חזר, חזר אליי מהקור. אנחנו מתלטפים ומתנשקים ואוהבים שעות, שעות כדי לפצות על החוסר.
הוא גילה לי סופסוף את הסוד,
הדבר הזה שגרם לי להרגיש שמסתירים ממני, ובאמת הוסתר,
והוא למען האמת,
דבר שקיוויתי לו מתחילתנו.
ואני כל כך רוצה לרוץ לכולם ולספר, היי תראו כמה מזל יש לי ואיזה מצחיק העולם שהביא לי אותו.
אבל זה הסוד שלו ואת זה אני מכבדת. עד שהוא יתגבר על זה ויבין שזה לא דבר רע שצריך להתבייש בו.

וכן יש לי אישיוז ואני מחטטת, ואני תמיד אמצא משהו שיעצבן אותי, ואני נורא נורא רוצה שזה יעזוב אותי, הפחד הזה.
אני רוצה לחיות ממודעות לב ולא מודעות ראש.
אני רוצה לשחרר,
וקשה כל כך!
אז חוץ מסלוגנים יפים על "שחררי זה יעשה לך טוב", יש למישהו עצה יישומית בשבילי? סדנה שהוא עבר, תרגיל שהוא עושה?
אם לא אז עדיף שתשאירו את תגובות האמרתי לך מחוץ לפוסטים שלי.

בתודה
ההנהלה

למה, אפילו אם הגבר שלי אוהב אותי, ואני יודעת את זה,
אני עדיין לא מאמינה למילה שיוצאת לו מהפה?
עדיין, אחרי כל כך הרבה זמן שאנחנו יחד.
למה שהוא ימחק שיחות שניהל.
הוא נערך כעת,
יודע שאני יכולה לשאול אותו ולהתקיל אותו בחיפושים.
והוא יודע למחוק מראש.
למה הוא מוחק אם אין לו משהו שהוא רוצה להסתיר ממני?
משהו רע, שאני אעלב ממנו או אפגע,
שקר.
ולמה יש בי את היצר האימתני הזה שרוצה כל הזמן שיאכילו אותו,
בעוד ועוד מיני מציצנות וחיטוט, דברים מהמגירות האפלות ביותר של זוגי.
מדוע אין זה נפסק
מדוע אני לא מצליחה להאמין למילה שיוצאת לו מהפה?
אני רק מייחלת להירגע מהפחד הבלתי פוסק שזוממים מאחורי גבי ומנסים להסתיר ממני,
לתמרן אותי,
הבורה,
הפראיירית.

אני כל כך מפחדת כל הזמן.

למה, אבא?
אני לא מספיק טובה?

אני גסה יותר מהילדים החדשים שלך?

מזכירה לך את אמא שלי?

למה זה מגיע לי, לבכות בלילה סתם כך כי נזכרתי לרגע, שאני יתומה ואחיי ואחותי אינם יתומים.
זה כל כך קשה, לוותר עליך, להגיד לעצמי שאתה מת. על מי אני מנסה לעבוד? אתה לא מת, אתה פשוט לא רוצה אותי.
הביטוי daddy's little girl, יש בו אמת לגבי, כי כשאני חושבת עליך אני מיד הופכת לילדה קטנה,
הילדה הקטנה האחרת שלך,
זו העודפת,
בהתחלה היה כתר על ראשי והייתי המלכה. כולם פינקו ואהבו ושיחקו איתי, כל הדודים, סבא, סבתא.
ואז באו הילדים האמיתיים שלך לעולם,
ואני הודחתי למעמד הסינדרלה, חולקת חדרון עם חתולה בסופי שבוע בזמן שילדיך האמיתיים נחים על מצעים נקיים אני ישנה על מיטה מתקפלת מאובקת..
מלכה בממלכת רפאים.
ואיך כל השנים הללו כלל לא הבחנתי בכך. שיטיתי בעצמי להאמין שאני שווה להם בעיניך. איזו טיפשה.

הלוואי ותמות מחר, ויהיה סוף לייסורים הללו.
אתה חרא של אבא.

סביבי חגה מחשבה עיקשת
מטשטשת
אמנם נותרת ראויה ומהוגנת, ואותה דרקונית מרירה חביבה במעיי
קורעת ממני וצומחת על חשבוני, מתנפחת ונינוחה
לעתים ערגה, ופעמים מרקחת כעוסה ונרגזת
ופתע שעת ערביים, מגע זר לא מכוון מעלה בי סומק
מבט ביאינטרוולים, בין סיקוונצות וטריאולות
מצמרר לי את הקשקשים.
הדרקונית ערה