שושן ויש בו קוץ

האם אי פעם אצליח שלא לבכות ממחשבה עליך?

האם אצליח לדבר על הקשר שלנו, מבלי לחוש בגאות בבית החזה שלי, בתחושת החנק במורד גרוני?

האם אי פעם ייפתר הכאב הזה שמעיק עליי בלילות ומביא אותי לחלום באובססיביות על ריטוש אבריך והשפלתך בפני קהל עוברי אורח, על מצבי אקסטזה בהם אני צועקת עליך את כעסי האדיר, תחושת הבוז שנחלתי ממך, המיתות הקטנות של ליבי בכל יום הולדת וחג.

האם תחושת ההחמצה הזו תיעלם?

גם הילדה הזאת, ספק רעה, צריכה את אבא שלה. אפילו שהוא לא מושלם, אפילו שהוא מניאק לפעמים. אפילו שהוא קמצן ומעדיף את ילדיו האחרים. אפילו שהתרבות שספג וניסה להעביר לה סותרת את התרבות אליה היא מתחברת, בה היא מרגישה בנוח. אפילו שהוא מתנהג לפעמים כמו הילד שלה. אפילו שכבר שלוש שנים לא הרים אליה טלפון. אפילו.

כל ילדה צריכה את אבא שלה, והילדה הזאת אינה שונה מכולן.

האם גבר שמסוגל להפתיע אותך, הוא בהכרח גם גבר שמסוגל לבגוד בך?

האם זה מוגזם לצפות שגבר שאיתי כבר למעלה משנה וחצי ידע את הדרך אל כל החורים שלי בלי להשקיע בכך מחשבה מאומצת, מיותרת
ובעיקר משכיחת גירוי מיני?
כאילו יש דרך מסוימת שאני אוהבת שניגשים אל האברים שלי, במיוחד אל הכוס, ואני מצפה מהגברים שאיתי שילמדו אותה מיד ולא ישכחו או יאבדו את הטאץ' בדרך.
אבל אם אנחנו כבר תקופה משמעותית יחד, ועדיין משהו לא מרגיש לי הכי זורם כשזה מגיע לאיך שהוא מגשש בחשיכה ומנסה למצוא שבילי גישה אל הארץ המובטחת. או שהוא בא יותר מדי ישיר, או שהוא מתמהמה יותר מדי כי הוא מפחד, או שפשוט עושה כל מיני דברים שצובטים בטעות ומעצבנים אותי ומורידים לי את כל החשק.
ואני תוהה, האם זה טבעי ובסדר שזה קורה או שאני צריכה לראות בזה סמל לחוסר ההתאמה שלנו?
חוץ מכל הפוסטים לעיל כמובן..

הייתי אוהבת את המילה "פות" הרבה יותר אם יכולתי לכתוב אותה עם ט'. זה פשוט משנה הכל.

הוא לקח אותי לפריז לחגוג לי.
הימים הראשונים היו קצת מחורבנים וקצת מאושרים, אבל אף פעם לא בתחום האפור שבין השניים, כיאה לאשה הקוטבית והילדותית שאני לפעמים.
עשינו את הקטע התיירותי. אכלנו מצויין ורבנו המון.
בלילה של סופ"ש אחד החלטתי שנתייר בצד הבדסמי של פריז, כמו שאני מנסה לעשות בכל עיר שיוצא לי לפקוד בעולם. למצוא מקום היה לא קל כי באינטרנט הכל בצרפתית, אנשים ששאלנו לא ממש ידעו, אפילו במונמרטר איפה שכל חנויות הסקס- חוץ ממוכר אחד חמוד, שנתן לנו כמה המלצות. לא ממש ידענו על מה מהן ללכת כי הוא לא היה במקומות בעצמו אלא פשוט עשה בשבילנו בירור טלפוני עם האנשים שתפעלו את אותם מקומות. סחבתי אותו לקנות מכנס ויניל כי סתם שחור לא היה תופס באירופה, או לפחות כך חשבתי. מאה פאקינג יורו.
יכול להיות שיצאנו הכי חומוסים בעולם אבל החוויה הייתה שווה את זה.
לא מצאנו מועדון גדול, אלא שני מרתפים, ומהראשון שלא כל כך אהבנו כי היה ריק, המליצה לנו אחת המלכות (אישה מצחיקה למראה עם מקל במבוק שהוא שומרת בקייס מיוחד בשם אליזבת') שגם עזרה לנו להיכנס אליו מלכתחילה, על מקום אחר.
למקום האחר קראו.. וואי באלוהים שאני לא זוכרת. זה היה בכניסה קטנטנה ברחוב צדדי של שכונת מגורים. היה כתוב על הדלת בצרפתית "מועדון חברים". צלצלנו בפעמון, ולאחר זמן מה נפתחה הדלת וגבר נחמד מאד עמד בפתח, סוג של ספק הומו מזדקן, משקפיים ושיער מלא ומאפיר. לא ידע מילה אנגלית. הוא הביא צעירה יפייפיה שתתרגם אותנו, ואותו, ולאחר שמסרנו כי אליזבת' שלחה אותנו, הוא נאות להכניס אותנו.
המקום היה נראה כמו חלום בדסמי, הרבה כוכים מעוצבים וחשוכים, בהם חדר עם כיסא גניקולוג, חדר ויקטוריאני עם שידת טואלט ומכתבה, כוך עם צלב וסד, ומתחת לכוכים הללו מבואה גדולה עם אח בוערת ובר (חינמי), ועוד כוך מעניין מאד עם כיסא תלייה לזיונים (שכחתי איך קוראים לזה- בוא נקרא לזה סספנשן פאקינג צ'ייר).
מיד כשנכנסנו עשו לנו סיור במקום, ונדבקה עליי איזו קרציה מזדקנת מחומצנת ושיכורה שלא הפסיקה לבקש לסשן את הבחור שלי. עד עכשיו לא ברור לי אם היא פשוט הייתה בודדה או שהיא באמת רצתה אותו. בכל אופן לא נתתי לה לגעת בו כי היא הייתה מגעילה. (יש שיאמרו שהיא כוסית, אותי היא הגעילה וגם אותו).
ואז עלינו למעלה, וחטפתי את השוק שלא ציפיתי לחטוף במקום כזה.
אנשים פשוט הזדיינו ובחורות מצצו בכל מקום שהסתכלתי, ולא ראיתי אף זכר לבדסמ. כל הסיפור ממש הגעיל אותי בגלל המיידיות של העניין, ומצד שני הגענו ממש מאוחר כך שאנשים כבר היו באמצע הערב שלהם או לקראת סופו. בכל אופן לא יכולתי כל כך לשאת את זה, וירדנו למטה שוב. לשתות. אולי אלכוהול יעשה את זה כיף.
ואלכוהול באמת עשה את זה כיף.
איך שסיימתי את המשקה הוא כבר היה למרגלותיי מנשק את כף היד שלי. מכל עבר שמעתי אנחות של נשים וגברים ולמרות שזה עדיין לא עשה לי כלום פתאום רציתי לבדוק את הסספנשן פאקינג צ'ייר שראיתי קודם.
פנטזיה רצינית מאד שלי הייתה תמיד להיות ערומה במועדון, או להזדיין מול אנשים, לדעתי כל אישה מפנטזת על זה מתישהו. בגלל העובדה שאף אחד שם לא ידע את זהותנו, הרגשתי שזאת ההזדמנות שלי להגשים אותה.
להזדיין על הדבר הזה עם כל הרעש שעושות השלשלאות הכבדות שקשורות אליו, והתחושה של ריחוף באוויר, זה דבר שלא יימחק לי לעולם מהזיכרון. לראות אותו ולשמוע אותו לוחש לי "איך שאנחנו חוזרים אני בונה לך כזה בבית החדש שלנו", הידיעה שאנשים עומדים מאחורי האהוב שלי ורואים אותו מזיין אותי, ושומעים אותי צועקת, חירמנה אותי כל כך שגמרתי בטירוף.

ממש שנייה אחרי שהתנגבנו ויצאנו, ראינו שהמקום התרוקן, והסתבר לנו שהערב נגמר.

בפעם הזו, הגשמתי פנטזיה. המחשבה על הלילה הזה שיפרה את המשך הטיול כולו וגם אחרי כשכבר חזרנו, הסתכלתי עליו אחרת.

בפעם הבאה אמנם, ברלין. איפה שמכבדים דרס קוד והמועדונים ענקיים..

ההתנצלות הייתה מורכבת. בגלל שעבר שבוע מאז שהתרחשה קשה לי להיזכר בכל הפרטים.
הוא נכנס הביתה וביקש חמש דקות מזמני.
בדיוק הכנתי חביתה, וכשהוצאתי את הביצים מהמקרר כמעט נשברה לי אחת ביד מרוב שרעדתי.
רעדתי כי חשבתי שאני נפרדת ממנו.
הוא פרש על הרצפה כרזה בכתב ידו. "מצטער שפגעתי בך". וכרזה נוספת "זה לא יקרה יותר". לא יכולתי להפוך את הביצים, והתחתית של החביתה נשרפה.
הדמעות ערפלו את שדה הראייה שלי וסירבתי להביט בו כשהוא הפציר בי שוב ושוב.
לבסוף הסתכלתי, והוא עמד שם, בתחתונים בלבד, ופלג גופו העליון מכוסה בכתובות אדומות שונות, בעיקר נושאות את המילים סליחה, אידיוט, מצטער.
תהיתי לעצמי אם הוא מצא אותי בכלוב. אבל היה לי קשה להאמין.
ואז הוא שלף בובה של חמור ואמר, קניתי לך את זה, כי אני חמור וכל פעם שתראי אותו תחשבי עליי.
אכלתי את החביתה השרופה. זה היה הדבר היחיד שאכלתי באותו יום, והשעה הייתה כבר שמונה בערב.
דיברנו.
השלמנו.
יצאנו לאכול סטייק. שתינו המון יין.
עשינו סקס עד שש בבוקר והוא לקח יום חופש.
היו יומיים שהרגישו כאילו אני חיה על אי בזמן, אי מהתקופה שרק התחלנו לצאת. גיליתי את בן הזוג שלי מחדש. אני לא יודעת כמה נדירה ההרגשה הזאת, אבל לי היא הייתה מיוחדת.
ואז היא התפוגגה. והדברים חזרו להיות בערך כמו שהיו לפני, רק קצת שונים. כאילו מישהו פירק את הפאזל והרכיב מחדש, ועכשיו החתיכות נתפסות בזוית שונה באנרגיה קצת אחרת.

הוא קרא לי זונה. אפילו שלפני זה קראתי לו בן זונה, תיארתי את כל הדברים שיצאו מהכושלאמא שלו, ואיחלתי לו לזיין בתולות כמו אחותו כי רק כאלה לא יחלמו על גברים אחרים בלילה.

זה היה מבחן, עוד אחד מהמבחנים האלה שהוגה איזה יצור אחד שיושב לי במאחורה של המוח וכל מטרתו בעולם היא להרוס לי.
והפעם הוא לא עבר את המבחן. אבל באמת לא עבר.
הוא טלטל אותי, ועצר אותי, והחזיק אותי, וצעק עליי.
אני לא אישה כנועה.
אני לא אישה שנותנת לגברים לומר מילה לא במקום. אבל איכשהו, תמיד יוצא שאני סולחת לו על דברים כאלה, כי הויכוח התלהט וזה טבעי שדברים קורים.
ולילה שלם הוא התנצל, ובכה, ומה לא.
אפילו לקח אותי לים, והירח היה כזה יפה מעל הגלים בחושך, והשמיים כאלה נקיים, בדיוק הזמן המדויק שצריך לסלוח.
אבל הפעם לא סלחתי.
גם לא בבוקר, אחרי שכל הלילה הוא חיבק אותי, וכל פעם שהסתובבתי לצד שני הוא החזיק את האיבר שלי שהיה הכי קרוב אליו.
גם לא אחרי שהוא נישק את כל הגוף שלי.
משהו בגוף שלי כבר לא נענה לנשיקות שלו, הפצע היה טרי עדיין וכל מה שראיתי הן העיניים המטורפות שלו, משולהבות באמצע הריב אתמול. כל מה ששמעתי זה הצרחות שלו, שאין לו חיים, שאני כולאת אותו.
לא סלחתי, כי אני לא מרשה לעצמי לסלוח, כי גם לי צריכים להיות גבולות.

יכולה לומר לכם בביטחון גמור, שהאלבום היחיד שאני יכולה לשמוע במצב הזה שאני נמצאת בו עכשיו, ועוד הרבה פעמים בעבר, ועוד המון בעתיד,
הוא האלבום של וולווט אנדרגראונד וניקו, כי פשוט, רק לו ריד מבין אותי ברגעים האלו.
ורק המוזיקה שלו מרימה אותי, כשבעצם נוצרה מתוך כאב פרוע.
כל כך מתוק. ואבסורדי.

אני שונאאאאאאאאאאת אותך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מה לכל הרוחות מעוור אותי כל כך?!
למה אני נשארת אם כל מה שנותר לי הם הישגים שהשגתי בזכות עצמי,
ורגרסיה מכאיבה מהצד האחר,
ולא כיף לי להזדיין איתו,
ושום דבר לא מדליק אותי בו,
ואני שונאת את המשפחה שלו, וחושבת שהם אנשים קטנים עם חלומות מטופשים והחלטות שגויות,
והנשים שם חלשות ולא מוכנות להרים את עצמן,
והגברים שם חושבים שהם משהו משהו והם אכזבנים מקצועיים.

אני שומעת אותו בטלפון, עם אחותו, מנסה להרגיע אותה. היא בוכה, כי היא מאוהבת באיזה פרח, והאבא לא מסכים לה להתחתן איתו.
ממש קזבלן.
ובא לי להקיא מאיך שהוא מדבר איתה,
כאילו הוא מדבר איתי
אם אני הייתי שם הייתי מעיפה לה שתי סטירות ואומרת לה, נשמה, כמה זה כבר לשכור דירה? את עובדת, נכון? תעיפי את התחת הפרזיטי שלך מהבית של אבא שלך, את כבר לא ילדה ולא קטינה, ועזבי שאת השנים שהיית אמורה לתת לצה"ל נתת לערס הזה, שהחזיר אותך בתשובה כדי שתהיי השפחה הדתיה שלו.
צאי משם, מגיע לך יותר מזה. למה את מתעקשת להישאר מפגרת?
ומה הוא אומר?
אכלת היום? אל תבכי. תירגעי, תנשמי עמוק. תשתי משהו. להזמין לך פיצה? (כוס אמא שלו). לכי למ', היא תרגיע אותך קצת.

אני לא יודעת אם הוא מכעיס אותי כל כך בגלל שאני כבר לא אוהבת אותו או שאני לא אוהבת אותו כי הוא מרגיז אותי כל כך.
ניסיתי, בחיי שניסיתי את כל הטריקים כדי להדליק את עצמי איתו.
ניסיתי הכל,
וכל פעם אני פשוט מגיעה למסקנה שזה פשוט לא הדבר הגדול ההוא, שכל כך חיכיתי לו כל השנים. אין פה אהבה חוצת אוקיינוסים ומשוגעת. אין פה סערות חושניות ואת ההרגשה שזה תאום הנפש האובד שלי.
יש פה הרגשה של משהו שהיה יכול להיות טוב, אם הוא היה שלם. וכל מה שיש זה רק גבר חצי אכול.