לשם שינוי באמת צריכה לכתוב עכשיו.
אני לא יודעת אם זה ה-PMS שרועם בקול גדול בחיים שלי לאחרונה, ואני מתכוונת לימים האחרונים ממש, אבל כל מה שאני נוגעת בו הופך לחרא.
אני רבה עם הבחור נון סטופ. מחפשת אותו בקטנות. אתמול למשל, יצאנו לפאב ומישהו העיר הערה שאצלי התפרשה כפוגענית, אבל הסתרתי את הפגיעה כי שנים של ירידות עליי לימדו אותי לעשות זאת היטב. מאוחר יותר, הרגשתי שאני לא מסוגלת להיות שם יותר וגררתי אותו החוצה. נזפתי בו שהוא לא מספיק גבר להגן עליי כשמישהו פוגע בי, שהוא לא אמר להוא שדיבר כלום, שמגיע לי יותר טוב. וכמובן שהכל מלווה בדמעות של רחמים עצמיים ומחשבות על מה אני עושה איתו בכלל אם אפילו את זה הוא לא מסוגל לעשות.
ובדרך לפאב התעצבנתי על זה שהוא לא יצא מהאוטו של חברו ונתן לי לשבת מקדימה.
הוא אומר שאפילו שאני כבר יודעת מי הוא ומה האופי שלו, אני עדיין מחפשת דברים קטנים שיעצבנו אותי בו ויעצימו את המריבה.
אני מסכימה עם מה שהוא אומר. אני אישה קשה, רעה לפעמים, קטנונית, זו עבודת פרך לרצות אותי באמת ותמיד אני מוצאת דברים להתעצבן עליהם.
אין לי ראש למילים ארוכות היום, אז סלחו לי על השפה הנמוכה.
מה שהורג אותי יותר מהכל הוא שעד היום לא קרו דברים כאלו. לא הייתי מתפוצצת על שטויות, לא הייתי גוררת אותו לריבים אידיוטיים, הייתי מאושרת אם כי כן לימדתי אותו איך להסתדר איתי, וכנראה שזה העסיק אותי אז, וכעת כשהוא כבר קיבל את הכלים אני כאילו משחררת רסן ונותנת לעצמי לחזור לדפוס ההתנהגות ההרסני שלי עם גברים.
בנוסף להכל צרות בעבודה, מסתבר שאין לי את הניצוץ בעיניים לתחום שלי. אני כבר לא יודעת מה אני רוצה, ומעולם זה לא באמת היה משנה, כי תמיד נכנעתי ללחץ סביבתי והוא זה שגרם לי לבחור במסלול הזה ולא אחר.
לפני 14 שנים. 3 באוגוסט 2010 בשעה 10:41
