שושן ויש בו קוץ

בקצרה,

קראתי את "הדרך הקלה להפסיק לעשן" של אלן קאר. אני לא מעשנת יותר, ולא אעשן יותר בחיים.

רזיתי ואני נראית די נפלא.

הציונים שלי עלו, מה שהעלה את הביטחון העצמי שלי בנוגע לתחום, מה שהביא לכך שעברתי ראיון להתמחות.

זה נראה כאילו אני על רכבת לשיפור עצמי, אבל הרכבת שאני עליה דוהרת ודורסת את הגבר שלי. אני שואבת ממנו עוצמות ואנרגיות ומותירה אותו שבר כלי מלא עלבון וצער.
ואני כבר לא כל כך בטוחה שזו מערכת היחסים השמימית לה ציפיתי כל השנים. לא בטוחה שהוא האחד, ולא מצליחה להביא עצמי לנתק את זה. הפחד שלי הוא שלא אמצא גבר כזה, כמוהו, חסר אגו כמעט ולא קנאי ונותן לי כל שאני מבקשת באהבה, שגם אצליח לאהוב כמו שאהבתי אותו.
אני לא יודעת אם אני מעדיפה גבר שמסוגל להחליט החלטות בשבילי ובשבילו, שיוזם, שאומר לי אני אוהב אותך קודם, אחד שיהיה זה שהתחיל איתי ולא ההיפך, או גבר פסיבי שנותן לי את המושכות כבר מT-0 ואומר לי אני הולך איתך, קחי אותי לאן שנראה לך טוב.

דירה, דירה מסריחה הוא לא מצא, כבר חצי שנה. כמה זמן צריך בשביל למצוא דירה?! כדי שחברה שלך תוכל לבוא אליך, ולא להיגעל מהחתול של השותפים שלך, ולהיות מסוגלת לרבוץ על הספה בסלון בניגוד לגזור על עצמה כלא בחדר קטנטן ומחניק עם מצעים מלוכלכים וסינטטיים. איזה מין בנאדם גר עם עוד זוג? הם חיים להם בכיף ב"סוויטה" קטנה בדירה עם שירותים משלהם ומרפסת, כל היום שרועים בסלון ורואים טלויזיה, והוא מגיע בשתים עשרה בלילה ונכנס ישירות לחדרו כמו איזה שותף רפאים שנמצא שם רק כדי לשלם את שכר הדירה ולעשות מעצמו האדם הכי קטנטן עלי אדמות.
זה מגעיל אותי, שהגבר שלי אפילו גבר לא יכול להיות.

אני יוצאת עם סאב. אבל הוא לא סאב שלי, הוא סאב של כל הסביבה שלו.

הטיסה שלו לפרוייקט הזה מהעבודה מתקרבת. זה התקצר לחודשיים, וגם זה ארוך לי. אני חושבת שהשהות בנפרד יכולה לעשות לנו אחד משני דברים- לקרב או להרחיק. כמו הפתגם ההוא ששמעתי מזמן, האהבה היא להבה. כשהיא קטנה, המפוח (המרחק+הזמן) יכבה אותה, וכשהיא גדולה הוא יעצים אותה. ומה עם אהבה גדולה אך חולה?

עד לפעם הבאה.. אוהבת אתכם