לפני 13 שנים. 28 בנובמבר 2010 בשעה 1:29
ברנן דק
נפער יומנו, מתקלף מכסותו ומבצבץ
תחת מצעים צוננים כפותינו מתחככות זו בזו
כגורים
ואז, כמבוגרים,
מחברים איבר לאיבר ומתנקזים, חמימות טובה!
לחות, כבר לא מה שהייתה פעם.
מקופלת אל הקיר כעת, כך הוא נוגע במה שחשוב
תוהה על קנקנו של יום זה והדקות הספורות
זרימה חמה על מותן
כמובן שלא חיכה, וכיצד?
נעה לקראת זרימה חמה יותר, ומרגיעה. מסבנת את שאריות הבוקר
מתבשמת,
שלא יריחו עליי
את