שושן ויש בו קוץ

עבר המון זמן מאז שיצאתי לאחרונה, ובאמת נהניתי.
זה לא ייתכן בעיניי שהאהבה שלי לבילוי וריקודים התפוגגה לתוך מערכת יחסים שלווה (אם אפשר לקרוא למה שיש לנו כך). רואים סרט, אוכלים, רואים עוד סרט, מזדיינים, הולכים לישון. עם איזה ויכוח תקוע אי שם.
לפעמים אני מוותרת על יציאה כי אין לי כוח. לפעמים אני מוותרת כי בדיוק רבנו ואין שום טעם לצאת אם הטעם בפה הוא חרא.
לפעמים, כמו היום, אני מוותרת כי אני מגעילה את עצמי. אני מרגישה שמנה, כאילו השומנים שלי הם כמו מחלה, טפילים עיקשים שנדבקים אליי ומתרבים על עורי ונעשים נינוחים יותר ויותר במקומם החדש.
ואני מרגישה חסרת ערך. גסה ועצלנית וקול השירה שלי שכל כך התגאיתי בו פתאום נשמע תפל וסתמי, לאחר סשן הקלטה סמי מקצועי.
הכל קורס ומקריס, הכל אפור.
הוא לא יודע להוציא אותי משם, ולמה שיידע? הוא בעצמו תקוע במקום הזה מרבית חייו. כל פעם מחדש, אני נאלצת להקים את עצמי ולנער הכל ולהרגיש חדשה.
למה אני לא אוהבת לצאת איתו?
למה כל פעם שאנחנו יוצאים קורה שאני נתקעת עם פרצוף עצבני?
למה כשאני יוצאת עם חברות זה לא קורה?
האם זו אני, שפשוט מעדיפה לצאת עם אחרים, או אני, שפשוט מעדיפה להשאיר אותו כולו לעצמי ושאף אחד בעולם לא יניח עליו עיניים ויגזול את זמנו ממני?
האם זו שליטה שמניעה אותי, או תסכול של חנק?
או איזו תערובת מבחילה של השניים...
בינתיים נשארת בבית. לראות עוד סרט.