שושן ויש בו קוץ

ההתנצלות הייתה מורכבת. בגלל שעבר שבוע מאז שהתרחשה קשה לי להיזכר בכל הפרטים.
הוא נכנס הביתה וביקש חמש דקות מזמני.
בדיוק הכנתי חביתה, וכשהוצאתי את הביצים מהמקרר כמעט נשברה לי אחת ביד מרוב שרעדתי.
רעדתי כי חשבתי שאני נפרדת ממנו.
הוא פרש על הרצפה כרזה בכתב ידו. "מצטער שפגעתי בך". וכרזה נוספת "זה לא יקרה יותר". לא יכולתי להפוך את הביצים, והתחתית של החביתה נשרפה.
הדמעות ערפלו את שדה הראייה שלי וסירבתי להביט בו כשהוא הפציר בי שוב ושוב.
לבסוף הסתכלתי, והוא עמד שם, בתחתונים בלבד, ופלג גופו העליון מכוסה בכתובות אדומות שונות, בעיקר נושאות את המילים סליחה, אידיוט, מצטער.
תהיתי לעצמי אם הוא מצא אותי בכלוב. אבל היה לי קשה להאמין.
ואז הוא שלף בובה של חמור ואמר, קניתי לך את זה, כי אני חמור וכל פעם שתראי אותו תחשבי עליי.
אכלתי את החביתה השרופה. זה היה הדבר היחיד שאכלתי באותו יום, והשעה הייתה כבר שמונה בערב.
דיברנו.
השלמנו.
יצאנו לאכול סטייק. שתינו המון יין.
עשינו סקס עד שש בבוקר והוא לקח יום חופש.
היו יומיים שהרגישו כאילו אני חיה על אי בזמן, אי מהתקופה שרק התחלנו לצאת. גיליתי את בן הזוג שלי מחדש. אני לא יודעת כמה נדירה ההרגשה הזאת, אבל לי היא הייתה מיוחדת.
ואז היא התפוגגה. והדברים חזרו להיות בערך כמו שהיו לפני, רק קצת שונים. כאילו מישהו פירק את הפאזל והרכיב מחדש, ועכשיו החתיכות נתפסות בזוית שונה באנרגיה קצת אחרת.