שושן ויש בו קוץ

הוא קרא לי זונה. אפילו שלפני זה קראתי לו בן זונה, תיארתי את כל הדברים שיצאו מהכושלאמא שלו, ואיחלתי לו לזיין בתולות כמו אחותו כי רק כאלה לא יחלמו על גברים אחרים בלילה.

זה היה מבחן, עוד אחד מהמבחנים האלה שהוגה איזה יצור אחד שיושב לי במאחורה של המוח וכל מטרתו בעולם היא להרוס לי.
והפעם הוא לא עבר את המבחן. אבל באמת לא עבר.
הוא טלטל אותי, ועצר אותי, והחזיק אותי, וצעק עליי.
אני לא אישה כנועה.
אני לא אישה שנותנת לגברים לומר מילה לא במקום. אבל איכשהו, תמיד יוצא שאני סולחת לו על דברים כאלה, כי הויכוח התלהט וזה טבעי שדברים קורים.
ולילה שלם הוא התנצל, ובכה, ומה לא.
אפילו לקח אותי לים, והירח היה כזה יפה מעל הגלים בחושך, והשמיים כאלה נקיים, בדיוק הזמן המדויק שצריך לסלוח.
אבל הפעם לא סלחתי.
גם לא בבוקר, אחרי שכל הלילה הוא חיבק אותי, וכל פעם שהסתובבתי לצד שני הוא החזיק את האיבר שלי שהיה הכי קרוב אליו.
גם לא אחרי שהוא נישק את כל הגוף שלי.
משהו בגוף שלי כבר לא נענה לנשיקות שלו, הפצע היה טרי עדיין וכל מה שראיתי הן העיניים המטורפות שלו, משולהבות באמצע הריב אתמול. כל מה ששמעתי זה הצרחות שלו, שאין לו חיים, שאני כולאת אותו.
לא סלחתי, כי אני לא מרשה לעצמי לסלוח, כי גם לי צריכים להיות גבולות.