התחיל רע, מפחיד, היה לי חם, הייתי בטוחה שאני אתמוטט ממכת חום ואמות ולאף אחד לא יהיה אכפת ממני.
הגעתי לשם עם חבר טוב, ושני חברים שלו שהכרתי פחות. ידעתי שכשהוא מטפטף, הוא נוזל בשתיקה. טריפ איתו יהיה מוזר.
אני די בתולה בסם הזה, אז בפעם הזו החלטתי לנסות קצת יותר. חילקתי את הבול כך שיהיה לי קצת יותר מלו.
ירדתי מהגבעה לרחבה כשכבר עלתה השמש והתחלתי לראות צבעים אחרת. הסאונד היה טוב, הבחנתי בערסים. באסה.
היו כמה בחורות יפות, בום פיצוץ לאגו, מה חושבים עליי, האם התאמצתי מדי? האם רואים עליי? אין לי קעקועים, אין לי פירסינג, ולא ראסטות, אז אולי יודעים שאני סתם עוד אפרורית אחת?
לא משנה, ממשיכה לרקוד, השמש עולה לאיטה ומתחיל להתחמם.
אני בוקעת מהקליפה, משילה את החולצה ונשארת בטופ, המוח מתחיל לדהור והדאגות צפות. מה קורה, מי ידאג לי כשלא אוכל לדאוג לעצמי? כל הפלופים פה לא שמים לב שבגלל שינוי המיקום אין לנו צל? האם אמות?
מפסיקה פתאום להרגיש תחושות פיזיות וזה מדאיג אותי אפילו יותר. האם כעת באמת אוכל לחצות את הגבול ולצאת מהגוף שלי? אני מרגישה שאם אעצום עיניים ואשכב על הרצפה, לא ארגיש את עצמי גוססת מהחום.
באקט של הצלה עצמית (וכמובן סרט מיותר) ניגשתי לאחד הדוכנים וביקשתי לחסות בצילו ולקבל קצת מים. הערס השמנמן שהיה אחראי על הנקניקיות מגיש לי ארטיק נענע, ואומר "מאמי במקרים כאלה אני חושב הכי טוב לך לחזור לרחבה. המוזיקה פותרת הכל". אני לא מקשיבה לערס החכם. נוגסת בארטיק הירוק ושותה עוד מים, נרגעת ומורידה טמפרטורה.
איפשהו בכל הבלאגן דאגתי להרוס לחברים שלי את תחילת הטריפ שלהם, לקחתי אותם לעצים והתחלתי למלמל איך כולנו הולכים למות אם לא ניסע משם למקום מוצל, איך כולם שם דלוקים מדי בשביל לדעת מה טוב להם. לא הצלחתי להפנים מה שהם ניסו לומר לי, ובעצם השפעתי עליהם וגרמתי להם לחשוב כמוני.
סליחה חברים.
אחרי שנרגעתי עשיתי בעצת הערס השמנמן וחזרתי לרחבה.
היה מפוצץ.
היה מטפטף. אנשים ממש זלגו לתוך הבוץ מהטפטפות ונראו כמו קריקטורות של עצמם. פרחה אחת עם החלקה גרועה ומלא קרם הגנה על הפנים נראתה על סף עילפון. רוסי אחד פרפר בהיסטריה ריקוד מטורף ומפחיד, מיד הסטתי את המבט ממנו. סקרתי את כל הפרצופים בעיגול עד שנתקלתי בה.
יפה, יפה שכאב לי, ניגשתי לילדה הזו והבטתי בה, והיא חייכה אלי ברוך. שאלתי אותה אם אני יכולה לסמוך עליה. היא אמרה בלב שלם.
יצאנו מהרחבה והלכנו לעצים. ישבנו שם שעה, שעתיים, אין לי מושג. היא לא הפסיקה לומר כמה שאני יפה. כמה שהאור נוטף ממני וכמה שאני טהורה. בכיתי, וצחקתי, כי אף אחד לא אמר לי שאני טהורה מעולם, ואני חושבת שאף אחד לא רואה כמה טובה אני יכולה להיות, וכמה טובות המחשבות שלי כלפי אחרים, והיא מצליחה לראות דרך כל המסיכות, המגננות, החומות שהצבתי מסביבי כדי שישמרו עליי מהעולם.
שמתי לב שכל פעם שאני מדברת על נושא טראומתי, כואב, מתחילה לכאוב לי הבטן בנקודה מאד ספציפית. כשאמרתי לה, היא לימדה אותי לנשום. היא הראיתה לי צורה של משולש שעשתה בידיה, ואמרה לי, הביטי דרך המשולש. כל מה שבתוך המשולש הוא המציאות שלך. כל מה שמחוצה לו, אינו מעניין אותך כרגע. התמקדי במשולש, ותני לו להוביל אותך. נשמי.
היא לקחה את ידי וטמנה אותה באדמה המעורבת במחטי האורן. אחזי את החומר, את הקבוע, ותני לו לדבר איתך, התחברי לעץ הנושם מולך. האזיני לציפורים בצמרת.
כך תרגיעי את עצמך.
היא צדקה בכל מילה שאמרה.
מאוחר יותר התיישבנו במקום אחר, וכשקמתי הגיעה דבורה והחלה לזמזם באוזני. כל מי שאי פעם היה לידי כשמתקרבת דבורה יודע שאני מפחדת מהן פחד שמזעיק בי ריצה למקום הכי רחוק, צרחות ובעתה. כך גם הפעם, בתוספת הזיה שמגבירה את הפחד. האישה הקסומה שאיתי החזיקה אותי בידיה השבריריות ולחשה לי "אל תפחדי ממנה. אני יודעת שכך נהגת לעשות אך אל תתני לעצמך לפחד. היא לא כאן כדי לפגוע בך". רציתי, באמת רציתי להאמין לה. אז ניסיתי לעצור את נשימתי, אך הדבורה הגיחה כל פעם מחדש ליד אוזני והפחד גבר עליי, וכך חמש או שש פעמים הדבורה מגיעה ואני צורחת, מעיפה אותה בידי ורצה, עד שלבסוף נשברתי בבכי והחזקתי את האישה והתחננתי שתגן עליי מהדבורה.
האישה אמרה לי שאני מוגנת בזרועותיה, ואני ניסיתי לנשום. נשמתי והקשבתי למילותיה החכמות, חוכמה שאין לה זמן, אין לה מקום, אין לה גיל. חוכמה אוניברסלית שרובנו עוורים לה או מבטלים אותה כ"רוחניקיות". נשמתי, עמוק, כשהיא אומרת לי "הדבורה רק רוצה לדעת מי את. היא מתעניינת בך, זה הכל. היא אומרת לך שלום, וכשתסיים להבין את פשרך, כשתרגעי, ותבטחי בה, היא תעוף הלאה".
כך היה, בדיוק כפי שהאישה חזתה. ברגע שהאמנתי, ראיתי את הדבורה עפה בצמוד לגופי, מכף רגל ועד ראש, והרגשתי את תחושותיי כלפיה משתנות מפחד, לידידות זהירה, לחברות. הדבורה דיברה אליי ללא מילים. היא אמרה לי שאין לי ממה לפחד.
כשהיא סיימה, וכשאני סיימתי לפחד, היא עפה לדרכה.
האישה אמרה לי, את, הדבורה. את רוצה לתת, אך מפחדת ככאשר תתני, לא יישאר לך מספיק לעצמך. היא השוויתה את העוקץ של הדבורה לנשמתי. ואת עבודתה לעבודתי. היא אמרה לי, מתוקה, את לעולם לא צריכה לתת מהמשקה שיש בכוסך. את נותנת מתוך שפע, מתוך כך שהגביע גדוש ועולה על גדותיו, ואת רק מפזרת את הצוף שנשפך מסביב. ותמיד, תמיד יש נקטר שנשפך מהגביע, ותמיד יש מספיק לפזר ולהעניק, מבלי שהעוקץ יינתק מגופך.
אני אוהבת את עצמי קצת יותר.
