לפני 8 שנים. יום שני, 12 ביוני 2017 בשעה 13:25
הוא אהב כששכבה על הבטן, ישבנה, בולט ולבן, מתקמר לעומתו. נמס תחת ידיו, מתאבן לנוכח חגורת המתכת שפשט ממכנסיו, נקודת ההתחלה של הכאב שלה.
הוא אהב את הניגודים שבה. את נשמתה שברגע הפכה מחרישית לזועקת. את שיערה שירד לאחור על צווארה, ואת הצבעים החדשים שבו כשנתפס בידיו. הוא ידע לחזות אותה לפני ואחרי, אך לא את נקודת הפיתול.
פעם אחת, והוא היטב בתוכה ובה, ביקשה לקום על רגליה, ביקשה שלא יסתכל בפניה. הוא הסכים. היא נעמדה, וגבה אליו.
היא נעמדה והוא הביט בה. בעין הסערה. וחיכה.
הוא ידע לחזות אותה לפני, ואחרי, אך לא את נקודת הפיתול, לכן כשצנחה פתאום, נרדמת, הבין למה היו כל כך הרבה כריות סביבה.
היא קמה לפניו, הרבה לפני שמו, ונשארה.