סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

A Song

I sang a song for the glory of the beauty of you
לפני 7 שנים. 2 ביולי 2017 בשעה 18:44

היינו אתמול כולם בים ולא הספקתי לנקות את האוטו. כל השטיחונים מלאים חול. במיוחד מאחור, שם כל מה שצריך זה קצת מים ומדוזה ולא יהיה שום הבדל. גם המושבים במצב לא משהו. אני לוקח את האוטו לחושך הכי גדול במגרש החניה הכי אפלולי בליל הכי אין ירח שתזמן את עצמו בדיוק בשבילנו.

 

אני מזיז את כיסא הנהג קדימה ועובר לשבת על המושב האחורי. היא מביטה במה שהולך מאחור ושואלת אולי לא?

 

היא בודאות לא ציפתה לסטירה שנחתה עליה כי הפרצוף שלה הסתובב במהירות והוטח ביחד עם הראש שלה אל משענת הראש. היא לא רצתה לצעוק אז יצא ממנה קול צווחה קל שהזכירה לי חריקת צמיג בחניון תת קרקעי מסריח שעבר לאחרונה חידוש.

 

תתפשטי ובואי.

 

ירדה מהמושב הקדמי, דחפה אותו קדימה כמו שאני עשיתי, ופתחה את הדלת האחורית.

 

תתפשטי ורדי לאדמה. טרקתי את הדלת מול עיניה שמבטן התחלף מבוהה למבין.

 

הבטתי עליה מהחלון מורידה את בגדיה. נחשפת בחושך כמו תפוח מתקלף מקליפתו. ואז בבת אחת נעלמת לי במורד החלון.

 

פתחתי את הדלת. עלי כלבה.

 

טיפסה כמו כלבה. מבט מתלהב בעיניים. נדחסת טובה, בין המושב האחורי למושבים הקדמיים. עמידת שש. מבט אלי. לרגע נדמתה לי מכשכשת בזנב שאין לה. אקנה לה אחד בקרוב.

 

הסתכלתי על המפשעה שלי. הבינה מיד. פתחה באצבעות זריזות את החגורה, את כפתורי המכנסיים ושלפה את הזיקפה שלי. 

 

לא כל כך מהר כלבה. הידיים שלך מלולכלכות. את צריכה לנקות אותן טוב. עם הלשון.

 

צייתה במהירות. מלקקת את חול הים מכפות ידיה. מנקה כל גרגר של חול. ממלאת את פיה ברוק ובולעת. לאחר זמן קצר נתנה לי לבחון את כפותיה.

 

יפה כלבונת. עכשיו על הגב. כוס לכיוון שלי.

 

הבינה שהזקפה שלי שם כדי לשגע אותה. 

 

התהפכה על הגב, ידיה מקופלות אל החזה, רגליה פרושות מעט, שוכבת בחול, מביטה בי.

 

תפסתי את שתי הרגליים שלה והעליתי את הישבן שלה על הירכיים שלי. קרוב קרוב למפשעה.

 

דחפתי את היד שלי לתוכה, אוסף את הנוזלים שלה ומתחיל לאונן, משפשף לעצמי לאט, ובכל פעם שלא היה לי נוזלי מספיק דוחף שוב את היד לכוס מלא הנוזלים שלה ושוב משפשף. 

 

משעמם לך שמה? תורידי לי את הנעליים. דחפתי את הרגליים שלי לכיוון החזה שלה.

 

הורידה את הנעליים שלי לאט, ניסתה להניח אותם מאחורי ראשה אך לא היה יותר מדי מקום כך שהיו מונחות על שערה וקצת על פניה. כעת נתתי לה ללקק את כף הרגל שלי, בעוד שהאחרת מונחת על השד שלה, משחקת לה בפיטמה. והידיים חופרות עמוק בין רגליה הפרושות לרווחה.

 

בואי מהר בואי. קראתי לה כשזה כבר היה לקראת הסוף. מלאה בחול, התיישבה על ברכיה, ראשה מתלבש במהירות על הזין שלי, ידיה משוכות לאחור. ואני דוחף את הראש שלה למפשעה שלי נותן לרוק שלה לחמם את הזין שלי וללשון שלה ללוש את.

 

כן.

 

כלבה טובה.

 

בואי נתקע לך קצת בתחת.

 

 

 

 

 

 

 

לפני 7 שנים. 23 ביוני 2017 בשעה 15:49

אדם בונה חומות נגד דברים שבודאות יקרו.

 

יריחו הקדומה, החומה הסינית, טרויה, ירושלים.

הם הראו לי מבצר, הגענו לשומרת החומה, דרקונית מבריקה, והיא לימדה אותי לעוף.

כל כך פשוט.

 

אבל אדם ממשיך לבנות חומות. לשוא.

 

אני בונה לך חיבוקים. את ודאי מרגישה אותם. מרגישה אותם יורדים כמו גשם על גופך, אופפים אותך כמו אד מן האדמה. נושבים דרכך כמו רוח מדבר לעת ערב.

 

הם מבשרים לך את בואי. בין אם תחכי, ובין אם תצפי, ובין אם תהיי - אבוא. אחבק. וכל החסר יתמלא.

 

וכל הדברים שבודאות יקרו - יקרו.

 

 

 

סטינג שהוא גאון הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו כשהשיר הפותח הוא if you love somebody set them free, והשיר הסוגר הוא fortress around your heart. וזהו למעשה המעגל שאין לו סוף. 

 

 

 

 

 

לפני 7 שנים. 22 ביוני 2017 בשעה 20:57

קוים נטווים מהמוח שלי למוח שלה. קוים של רמיזות, נשיקות, שליטות והכאבות. אנחנו מתגלגלים על המילים, מדקלמים את המנגינות, רואים את התחושות.

 

אני חובק אותה אל תוכי, והיא יורדת ועולה בי, בסולם ספיראלי, למטה ולמעלה. מהראש שלי דרך אחורי העיניים, חומקת לי אל הלב, מתפשטת עם האדרנלין שבוער בבטן, ועד לבסיס הזין שלי.

 

החיים שלנו הם נביא של מגילה נשכחת. נשיפת אבק לאחר שאלה נפרשים, ולא צריך אמת גדולה מזו.

 

 

 

 

 

 

לפני 7 שנים. 21 ביוני 2017 בשעה 16:14

ההיגיון הקוסמי הוא שהכל נוטה אל הכאוס. המצב הטבעי של היקום הוא הפרעת קשב וריכוז אחת ענקית שבה הכל מתרחש, מתקרב ומתרחק, מתעצם ומתנגש, מתנפץ ומתפוצץ.

 

אמרתי לה, הלא הביחד שלנו הוא הכאוס בהתגלמותו. בחיבור שלנו, במשיכה הרגשית, בסערות האינסופיות של התנפצויות והתענגויות, של כאבים ועוצמות. כשאנחנו יחד זה המפץ הגדול, וכשאנו לחוד אנחנו שואפים אל הביחד.

 

זה כוח פיזיקלי. חוק טבע קלאסי.

 

יום אחד ילמדו עלינו באוניברסיטה, מאמרים ייכתבו, פרופוסורות יירשמו, קידומים אקדמיים, יוקרת עולם.

 

אנחנו זה לא סתם. אנחנו הקארמה של העולם. אנחנו עובדה מטורפת.

 

פרק בתולדות היקום.

 

 

לפני 7 שנים. 17 ביוני 2017 בשעה 21:36

אתה זורק את כל הדברים שאתה בבת אחת בתנועת מניפה. וכל הדברים שאתה עפים באויר, מוארים באור הפנסים ובנייני המשרדים, ומתגלגלים על אספלט העיר לעת ערב.

 

כל הדברים שאתה נלכדים בענפי העצים, בין חריצי המדרכות, בכיסי העוברים והשבים, במחשופי הנשים, מצטלמים במצלמות הניידים, מגוגלים במנועי החיפוש.

 

כל הדברים שאתה הולכים אל הים, אל האויר, אל האטמוספירה, אל הוירטואליה.

 

עד כמה שתנסה לא תראה את כל הדברים שאתה, נידונת לזרוק אותם שוב ושוב.

 

עד זו הפעם. 

 

 

 

 

לפני 7 שנים. 12 ביוני 2017 בשעה 14:25

הוא אהב כששכבה על הבטן, ישבנה, בולט ולבן, מתקמר לעומתו. נמס תחת ידיו, מתאבן לנוכח חגורת המתכת שפשט ממכנסיו, נקודת ההתחלה של הכאב שלה.

 

הוא אהב את הניגודים שבה. את נשמתה שברגע הפכה מחרישית לזועקת. את שיערה שירד לאחור על צווארה, ואת הצבעים החדשים שבו כשנתפס בידיו. הוא ידע לחזות אותה לפני ואחרי, אך לא את נקודת הפיתול.

 

פעם אחת, והוא היטב בתוכה ובה, ביקשה לקום על רגליה, ביקשה שלא יסתכל בפניה. הוא הסכים. היא נעמדה, וגבה אליו.

 

היא נעמדה והוא הביט בה. בעין הסערה. וחיכה. 

 

הוא ידע לחזות אותה לפני, ואחרי, אך לא את נקודת הפיתול, לכן כשצנחה פתאום, נרדמת, הבין למה היו כל כך הרבה כריות סביבה.

 

היא קמה לפניו, הרבה לפני שמו, ונשארה.

 

 

 

 

לפני 7 שנים. 11 ביוני 2017 בשעה 18:03

היא נוגעת בי כמו אבני קריסטל על הגוף. אצבעותיה מחוספסות חולפות על גופי, ואני מרותק למגע האבן מצווה עליה לעבור עלי שוב ושוב. 

 

האצבעות שלה תרות אותי באפלולית מרתף הבטון. חום גופה מתפשט בחדר למרות החום והלחות שכלואים בין קירות המקלט. המקלט שלה.

 

אני חש את פיה מתקרב לזקפה שלי ומהדק אותה אלי, אצבעותיי פרושות בתוך שערה השחור, אוחז בגולגולתה בכריות אצבעותיי, האגודלים פורצים מבעד לזויות פיה. קולות מטורפים מתערבבים בה. בי.

 

פתאומים קטנים הופכים לרגעים של חיבור. תנועות של כוח הופכות לדבר המיוחד ביותר עלי אדמות. אנחנו חיה חדשה בעולם. נוכחות משותפת של אסימטריה מוחלטת. 

 

 

 

לפני 7 שנים. 9 ביוני 2017 בשעה 22:07

גשם של חיצי מתכת כסופים נוחת מכל כיוון אפשרי, הם קורעים חתכים אדומים באויר החורף, שורפים בזנבות הברקים שלהם בתים ועצים, מנתצים מראות וזכוכיות. מה שהתחיל כערפל רחוק הוא עכשיו מציאות של אסון, המכה האחת-עשרה.

 

אני מביט במראה האחרונה שאי פעם תהיה לי, יש שאלה בעיניים שלי, שלא ראיתי קודם. אני מביט פנימה לתוך הקוים החומים של האיריס. התשובה אולי שם, אולי במקום אחר.

 

קולות מתכת רומזים לי אנשים, נעלמים אחד אחד כנוף ברכבת חולפת. את הופעת בתאונה. ואת תישארי.

 

 

 

 

 

לפני 7 שנים. 8 ביוני 2017 בשעה 17:48

בלילה ההוא פעם גופך בזרועותיי.

 

כל הידוק של החבל, סיבוב של הפטמה, כל אצבע שחדרה, כל פעם שנכנסתי, ונצמדתי, כל חיבוק, כל עיטוף של גופך החם.

 

את פעמת.

 

בזרועותיי, כולך היית לב. ודמך זרם בלחן אדום, אותו חיברתי אני, וניגנתי בך, כמו בכינור, אדום מיין.

 

בלילה ההוא, הראשון בו סימנתי אותך.

בנשיקות, בזיעה, ברוק, ובזרע.

 

 

 

 

 

לפני 7 שנים. 7 ביוני 2017 בשעה 14:29

שוב שורפות לי העיניים. טשטוש הראיה בא והולך לפי קצב העייפות שלי. אני עוצם את העיניים לרגע, וכשאני פוקח פתאום נדמה לי שפספסתי משהו.

 

החמצה שבאה מטשטוש. דז'ה וו של אותה התחנה החולפת על פני. אותה הדמות על הספסל.

 

אני מנסה לחשוב. להפיק תובנה. אך הטשטוש חוזר להופיע לפניי. רוח מדברית? סופת אבק? קרח נשבר? מי זו?

 

נזכרתי שאמרו לי פעם, שמי שלא רואה, שומע יותר טוב, וחש עוד יותר טוב.

 

זו מהות הטשטוש. לחוש טוב. 

 

ולשמוע אותה.