אני לאט לאט משתחררת מאיזה חלום. הוא מדבר אליי. צריכים לקום היום מוקדם, אנחנו נוסעים לטייל וקבענו שהפעם אני אצליח להתעורר בזמן.
אני גרועה בלהתעורר, אז הוא תמיד קם לפניי. אני שומעת שהוא מדבר אליי, אבל לא ממש מבינה כלום כי אני עדיין קצת חולמת, אבל אז הוא אומר שקבענו ושהבטחתי.
הוא קצת לחוץ ששוב לא נספיק. אני מתכרבלת בתוכו עוד יותר. "תעיר אותי אפרוח" אני מתפנקת לתוך החולצה שלו.
הוא מבין. הוא מחבק אותי ככה לעוד דקה או שתיים או חמש מאות. אני לא זוכרת כי אני נרדמת ממש מיד.
הדבר הבא שאני זוכרת זה אותו, מסיט לי את השיער מהפנים, ומסתכל עליי קרוב קרוב. מלא באהבה שנכנסת לי לתוך כל החלומות והלב והמודעות, אני נשארת בעיניים עצומות.
"אפרוח". הוא לוחש.
"ממ".
הוא ממשיך ללטף אותי. איך ידיים יכולות להיות כל כך גדולות וגבריות וחזקות ורעבות ועדינות. פלא.
"אפרוח?"
אני פותחת את העיניים לאט. הוא מסתכל עליי קצת ואז מנשק אותי במצח.
"בואי". הוא מחייך, גם אני. "ניקח אותך לטיול כמו שהבטחתי".
~
~
~
כמה חודשים לפני כן. טיילנו כל היום בעיר רחוקה, לקראת הסוף, כשכבר ירד הלילה עלינו לתצפית מדהימה על כל העיר. מלאה בתיירים אבל היינו שם רק שנינו.
זה היה יום עמוס, היה לי קר והייתי כבר ממש עייפה.
התיישבתי על איזה כיסא בר ליד שולחן גבוה קטן. הוא שם עליי את הג'קט שלו ואני שמתי את הראש על השולחן. "בייב, רוצה שוקו? תתחממי קצת?".
נמנמתי בתוך הג'קט. אפילו לא טרחתי להנהן והוא הבין. איך הוא תמיד מבין.
אחרי דקה או שתיים או חמש מאות הוא חזר. בכלל לא הרגשתי. הוא נעמד לידי בשקט, התקרב, ליטף לי את הפנים ולחש: "אפרוח".
