אין פה פוסט אחד שכתבתי בעיניים יבשות.
כנראה שזה סוג של פורקן. אני לא באמת יודעת, כי אף פעם לא כתבתי ככה, כמו פה. חשוף ובלי לשקר לעצמי. סתם להוציא את הרגשות שלי על מקלדת, וככה לעבד ולהבין אותם לעומק תוך כדי. מעניין אם הרבה כותבים עושים את זה ככה. אני מהמרת שלא.
מדי פעם אני מדמיינת שיש איזו דמות כזאת מהעתיד שקוראת אותי. זה גבר, והוא שלי (אבל אני שלו קצת יותר), והוא נכנס לפה כדי להכיר את אני של העבר מקרוב. אתם צריכים לראות איך בדמיון שלי, לפעמים לפעמים בלילות, הוא משחרר אותי מהחיבוק שלו ומתחמק מהמיטה באמצע הלילה כדי לבוא לכאן. ואז הוא קורא לאט ובחמלה כל משפט, ולא מפספס אף רמז ששתלתי לו ומתרגש בכל המקומות הנכונים ונעצב במקומות שבהם הוא מצליח לזהות אותי קצת מפורקת. ואחרי שהוא מתגעגע הוא חוזר, נכנס מתחת לשמיכה הענקית ומחבק אותי חזק, ואוסף בחזרה כל מיני חתיכות שבכלל לא הרגשתי שנפלו ממני.
ואחר כך הוא מסיט לי את השיער מהכתף ומנשק אותי שם, מהשכמות עד לעורף, כמו שאני הכי אוהבת.
