K i t t y

אני לאט לאט משתחררת מאיזה חלום. הוא מדבר אליי. צריכים לקום היום מוקדם, אנחנו נוסעים לטייל וקבענו שהפעם אני אצליח להתעורר בזמן.

אני גרועה בלהתעורר, אז הוא תמיד קם לפניי. אני שומעת שהוא מדבר אליי, אבל לא ממש מבינה כלום כי אני עדיין קצת חולמת, אבל אז הוא אומר שקבענו ושהבטחתי.

הוא קצת לחוץ ששוב לא נספיק. אני מתכרבלת בתוכו עוד יותר. "תעיר אותי אפרוח" אני מתפנקת לתוך החולצה שלו.

הוא מבין. הוא מחבק אותי ככה לעוד דקה או שתיים או חמש מאות. אני לא זוכרת כי אני נרדמת ממש מיד. 

הדבר הבא שאני זוכרת זה אותו, מסיט לי את השיער מהפנים, ומסתכל עליי קרוב קרוב. מלא באהבה שנכנסת לי לתוך כל החלומות והלב והמודעות, אני נשארת בעיניים עצומות.

"אפרוח". הוא לוחש.

"ממ".

הוא ממשיך ללטף אותי. איך ידיים יכולות להיות כל כך גדולות וגבריות וחזקות ורעבות ועדינות. פלא.

"אפרוח?"

אני פותחת את העיניים לאט. הוא מסתכל עליי קצת ואז מנשק אותי במצח.

"בואי". הוא מחייך, גם אני. "ניקח אותך לטיול כמו שהבטחתי".

~

~

~

כמה חודשים לפני כן. טיילנו כל היום בעיר רחוקה, לקראת הסוף, כשכבר ירד הלילה עלינו לתצפית מדהימה על כל העיר. מלאה בתיירים אבל היינו שם רק שנינו.

זה היה יום עמוס, היה לי קר והייתי כבר ממש עייפה.

התיישבתי על איזה כיסא בר ליד שולחן גבוה קטן. הוא שם עליי את הג'קט שלו ואני שמתי את הראש על השולחן. "בייב, רוצה שוקו? תתחממי קצת?".

נמנמתי בתוך הג'קט. אפילו לא טרחתי להנהן והוא הבין. איך הוא תמיד מבין.

אחרי דקה או שתיים או חמש מאות הוא חזר. בכלל לא הרגשתי. הוא נעמד לידי בשקט, התקרב, ליטף לי את הפנים ולחש: "אפרוח".

אין פה פוסט אחד שכתבתי בעיניים יבשות.

כנראה שזה סוג של פורקן. אני לא באמת יודעת, כי אף פעם לא כתבתי ככה, כמו פה. חשוף ובלי לשקר לעצמי. סתם להוציא את הרגשות שלי על מקלדת, וככה לעבד ולהבין אותם לעומק תוך כדי. מעניין אם הרבה כותבים עושים את זה ככה. אני מהמרת שלא.

מדי פעם אני מדמיינת שיש איזו דמות כזאת מהעתיד שקוראת אותי. זה גבר, והוא שלי (אבל אני שלו קצת יותר), והוא נכנס לפה כדי להכיר את אני של העבר מקרוב. אתם צריכים לראות איך בדמיון שלי, לפעמים לפעמים בלילות, הוא משחרר אותי מהחיבוק שלו ומתחמק מהמיטה באמצע הלילה כדי לבוא לכאן. ואז הוא קורא לאט ובחמלה כל משפט, ולא מפספס אף רמז ששתלתי לו ומתרגש בכל המקומות הנכונים ונעצב במקומות שבהם הוא מצליח לזהות אותי קצת מפורקת. ואחרי שהוא מתגעגע הוא חוזר, נכנס מתחת לשמיכה הענקית ומחבק אותי חזק, ואוסף בחזרה כל מיני חתיכות שבכלל לא הרגשתי שנפלו ממני.

ואחר כך הוא מסיט לי את השיער מהכתף ומנשק אותי שם, מהשכמות עד לעורף, כמו שאני הכי אוהבת. 

בלילה חלמתי חלום רע.

זה קורה לי לעתים ממש נדירות שאני חולמת חלום רע. הפעם הוא בכלל לא היה כמו החלומות-הרעים-של-הבדרך-כלל, אבל היה בו עדיין משהו כל כך מפחיד ובעיקר כל כך אמיתי. והיה לי כל כך לא נעים שם.

פתאום הבנתי שהחלום חוזר על עצמו והרפטטיביות הזאת לא הגיונית. הבנתי שאני חולמת. וניסיתי להתעורר ולברוח. התאמצתי ממש חזק, ניסיתי הכל. רצתי כמה שרק יכלתי. ודיברתי לעצמי, החזקתי מישהי שחלפתי על פניה, מבוגרת עם כיסוי ראש, הסתכלתי מקרוב על כל הקמטים בפנים שלה ועל העיניים החכמות והמופתעות שלה, וניערתי אותה חזק וצרחתי. צרחתי וצרחתי עד שנגמר לי האוויר. והתעוררתי.

כל כך פחדתי עדיין שלא הצלחתי לזוז במיטה. שכבתי ככה כמה שניות ובהיתי בחושך והסדרתי את הנשימה.

אחרי כמה שניות מתוך אינסטינקט, הזזתי את הגוף אחורה, להיצמד למישהו מוכר. שיציל אותי מהחלום הזה ויזכיר לי שאני בטוחה וילטף אותי.

ולא היה שם אף אחד.

וזה היה כל כך עצוב שלא הצלחתי להרדם. 

בואו נפתח את זה שניה, כי האמת היא שהשאלה הזאת רודפת אותי בכל פעם שאני נכנסת לכאן. יש לי המון מחשבות בנושא ואני מקווה שאני אצליח להעביר את כולן, כי כרגע זה מאד מבולגן.

אולי עדיף שנתחיל מזה שאני לא אוהבת הגדרות. אם הייתה לי את היכולת לא לשים את עצמי בכל מיני שבלונות, זה היה מוריד ממני עול משמעותי. 

אני יכולה לנסות להגדיר את עצמי בשחור-לבן. אבל אז נאבדים כל מיני צבעים וטעמים בדרך, ומתבטלות דעות וחוויות שלי שאולי עומדות בסתירה להגדרה. קשה לי עם זה. אני גם לא רוצה להרגיש שאני מעוותת איזו תמונה. הרבה אנשים אומרים שאני בחורה מאד רגועה, שקטה, רגישה - הם אומרים את זה לפני שהם רואים אותי בהתפרצות זעם מרוקאית. הם גם לא יודעים איזו ארסית אני לפעמים לאנשים שאני אוהבת, ואין להם מושג כמה אנשים הרחקתי מעליי במהלך החיים שלי עם התנהגות מתנשאת ודוחה. הרבה אנשים גם אומרים שאני חכמה ואינטילינגטית - הם אולי יודעים מה הציון שלי בפסיכומטרי, אבל הם לא יודעים שיש לי גם הרבה יציאות של פרחה סתומה. 

ברור שכל בנאדם חושב שהוא הכי מורכב והכי מיוחד בעולם, זה טבעי. אבל אני לא חושבת שאני אומרת את הדברים האלה כי אני חושבת שאני "מורכבת". עזבו, אני יודעת שאני מורכבת, אבל זו באמת לא הסיבה שבגללה אני מרגישה קושי להגדיר את עצמי. בכל מקרה, לאנשים קשה עם זה. כשמכירים אדם חדש, הכי נוח זה קודם כל להכניס אותו לסכימות מסויימות, ידועות ומוכרות. זה נותן קצת בטחון ומוריד את החוסר וודאות. הלוואי שהייתי יכולה להגיד פשוט "שמע, אני לא יודעת מה אני. ואני לא חושבת שאני אי פעם אדע", אבל זה קשה. בעיקר כלפי עצמי אבל גם כלפי אנשים אחרים. 

אולי הבעיה הכי גדולה היא שהמוטיבציה העיקרית שלי בחיים היא לרצות אנשים אחרים. זו קללה נוראית אבל איכשהו.. בחיים לא הייתי מוותרת עליה. אולי כי זה משהו שמגדיר אותי ואולי כי אני לא יודעת מה הייתי אם לא הייתי הבחורה הזאת שכולם אוהבים. זה מתיש, ומתסכל, והרבה פעמים גם מערער, אבל זאת אני. לפעמים אני אומרת לעצמי שלהיות הססנית, פחדנית או קלה להשפעה לא אומר שאין לי רצונות ודעות משל עצמי. לפעמים אני משקרת לעצמי אז אני לא יודעת עד כמה זה נכון.

טוב, אמרתי לכם שזה יהיה מבולגן. ואתם בכלל קוראים את זה כדי להבין אחת ולתמיד מה העניין שלי באתר הזה. לא?

אני חושבת שמה שאני מנסה להגיד זה שאני לא ממש מרגישה בדסמ"ית.

כדי להיות בדסמ"ית את צריכה להיות הרבה יותר מחוסנת נפשית ממה שאני. את צריכה להיות סגורה על עצמך בכל מיני תחומים ואולי גם לאהוב כל מיני דברים שאני לא חושבת שאי פעם יוכלו לעשות לי טוב. את צריכה להשלים עם כל מיני השפלות שמבחינתי אין להן מקום בשום מערכת יחסים בחיים שלי, ולהנות מכאב שזה משהו שבחורה עדינה כמוני לא מסוגלת לפעמים להבין. את אמורה לחשוב שמסיונרית זה אחד הדברים המשעממים ביותר שיש בעולם.

.

מסיונרית לא משעממת אותי. ריק של רגשות משעמם אותי. כשאני והוא היינו שוכבים לפעמים הוא היה מסתכל לי בעיניים, והלב שלי היה מתפוצץ מאהבה והעיניים שלי היו מתמלאות בדמעות. זה היה אמיתי וחי בדיוק כמו לשחק איתו משחקים הרבה יותר סוטים, ובאופן מוזר או שלא מוזר התחושה בשני המקרים היא דומה, זו תחושה שלמה ויש בה המון ביטחון. זו תחושה שאף אחד מהשולטים ההו-כה-קשוחים שהייתי איתם לא ידעו לתת לי. וכשאני אומרת "לא ידעו" אני מאד עדינה, כי לא בא לי להשמיץ אף אחד, אז הכי טוב שאני אציג את זה כאילו זה לא ממש היה ביכולתם או באחריותם. אבל תאמינו לי, אני הייתי שם, וזו הייתה תחושת החמצה לא רק ברגעים של הכפיות המזוייפות והכרבולים הריקניים האלה מול הטלוויזיה. בסופו של דבר, גם הסקס היה כאילו. כאילו מגניב וכאילו שונה וכאילו משהו שאמור להיות חדש ומרגש. התחושה השלמה בכלל לא הייתה שם, היתה שם תחושה אחרת, חסרה ועצובה שבכלל לא ידעתי שהיא עצובה. וקצת אחר כך גם ההערצה שלי נעלמה.

אז יותר קל לי להגיד שאני וונילית. זה כנראה הצד שיותר נוח לי איתו, או שיותר קל לי להציג. זה גם הצד שאני אוהבת בי, בלי הסתייגויות. והאמת שזה לא ממש מפריע לי שרוב הגברים פה מזלזלים בווניליות שלי, וחושבים שהיא פה רק כי עוד לא מצאתי שולט מספיק גברי וכריזמטי כדי להבין שאני בעצם רוצה להיות שפחה.

אבל האמת היא שכדי להיות וונילית את צריכה להיות קצת פחות סקרנית ממה שאני. את לא אמורה להכנס לאתר הזה בכלל. ואם כבר נכנסת, אז לא להישאר כל כך הרבה זמן. את צריכה לברוח בשניה שהמחשבה הזאת מתגנבת, התחושה הזאת שזה גדול עליך ושעדיף שתיעלמי. אבל איכשהו, אני לא נעלמת. וגם אם אני מתחבאת אני חוזרת, וגם אם המחשבה הזאת צצה לפעמים, המשיכה כנראה בינתיים יותר חזקה.

יכול להיות שגם הפעם החשש ינצח, אבל עדיין, מסקרן לבדוק.

לפני בערך שנתיים, כשדברים התחילו להתפוצץ, לקחתי את עצמי רחוק רחוק מכאן.

תכננתי שזה יהיה הטיול-אחרי-צבא שאף פעם לא ממש היה לי. בעיתוי ההוא, לא חושבת שהיה משהו שהייתי צריכה יותר. רק לברוח מפה.

לא ממש ידעתי לאן אני אטוס אבל אז הכרנו. והתאהבתי בך בשניה (כמו שאני תמיד מתאהבת), אבל איכשהוא איתך זה היה שונה.

זה היה במקרה ובתקופה מבולבלת ויצא הגיוני בצורה מוזרה בשביל שנינו, שאני אטוס אליך. ומקסימום משם נראה כבר.

לא יודעת איך התגבש לנו הרעיון המשוגע הזה. שני אנשים זרים ורחוקים כל כך. אני רק יודעת שעוד לפני שהגעתי התגעגעתי אליך כמו שלא הגיוני להתגעגע לבנאדם שאתה בכלל לא מכיר. כלומר, פיזית לא מכיר.

בכל הטירוף של ההכנות, והבכי, והריבים והארגונים, אתה תמיד היית שם בשבילי. העוגן שלי.

כשהגעתי זה היה לי מוזר בהתחלה. אבל מהר מאד זה נהיה טבעי כל כך. כאילו רק הקרבה הפיזית הייתה חסרה, אבל החיבור של הנפש היה שם תמיד. מהשניה הראשונה. הרגשתי נוח איתך כי אתה היית כל כך טבעי איתי, ואמיתי. היום אני יודעת שבזכות זה הקשר בינינו הוא כל כך מיוחד.

אי אפשר להעביר במילים את התקופה שהיינו יחד, ואת מה שהיית בשבילי. אני תמיד אומרת לך שאתה האהבה הכי מיוחדת וחד-פעמית שהייתה ותהיה לי. לא ציפיתי לזה, ובעצם- שנינו לא ציפינו לזה ברמה כזאת. אבל ככה זה היה. 

את הצד שלי קל להבין. הייתי ילדה ומבולבלת (בעצם.. כמו עכשיו), והייתי צריכה לברוח ומולי היה איזה מלאך שהגיע ופתר לי את כל הבעיות ודאג לי מכל כיוון שאפשר רק לחשוב עליו. אבל אני עד עכשיו לא מבינה מאיפה לך הייתה את כל האהבה הטהורה הזאת לתת לי, ואת כל הסבלנות והאכפתיות והדאגה למישהי שפשוט.. נחתה אצלך בסלון באמצע החיים. שאלתי אותך על זה היום. על איך אהבת אותי ככה מהתחלה, ולא הייתה לך תשובה. רק שאתה לא זוכר איך אהבת אותי פעם, אבל שהיום אתה פשוט משוגע עליי.

אז היו לי איתך כמה חודשים מדהימים. הפכת כל יום לחוויה בשבילי ועשית את זה בדרך המיוחדת שלך, בייב. בדרך שלך שהיא מוצפת באהבה. גרמת לי תמיד להרגיש הכי נינוחה ורגועה בעולם, במקום שאמור להיות בשבילי הכי מוזר וכאוטי.

הפרידה הייתה מוזרה, בלתי נמנעת וידועה מראש. וכשחזרתי זה היה מבלבל וניסינו להתרחק קצת כדי שנוכל להמשיך קצת הלאה. לתקופות יותר דיברנו ולתקופות קצת פחות. תמיד פרגנת לי עם בחורים ישראלים וחמודים. ואני פרגנתי לך עם בחורות שלפעמים אמרת שמזכירות לך אותי. קשר מוזר כזה שאף אחד לא יכול להבין. אבל תמיד, תמיד, היית העוגן שלי. לא משנה כמה קשה היה לי בארץ.

בייב.

אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיך.

עוד מעט אני חוזרת אליך לקצת זמן. רק להרגיש אותך שוב לידי ולתת לך מכל האהבה שלי ולהחביא לך אותה בארונות בבית כדי שלא ייגמר לך גם אחרי שאני אלך.

אתה האהבה הכי גדולה שלי. וגם הכי בלתי-אפשרית. שנינו יודעים את זה. אבל שנינו גם יודעים איך שתמיד נהיה פה אחד בשביל השני.

עוד מעט אני באה אז אל תתגעגע יותר מדי, טוב, בייב?

בגלל שיום אחד שמעתי את השיר הזה שלה, באורך המלא. ומעבר לזה שהקליפ שלו מדהים, השורות האחרונות גרמו לי להבין הרבה על עצמי,

ועל איפה איבדתי קצת את עצמי בתקופה האחרונה.

Who are you?
Are you in touch with all of your darkest fantasies?
Have you created a life for yourself where you can experience them?
I have. I am fucking crazy.

But I am free.

יום אחד גם אני אהיה חופשיה. ואז גם אני אהיה, קצת קצת, הלאנה דל-ריי הפרטית שלי.

*הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה מאלו שכל הבלוג שלהם מלא בקליפים של יוטיוב. אבל זה הפוסט הראשון אז אני מרגישה שמותר לי.