הטירוף הפך בן בית וכמעט בכל ערב אני רואה איך הוא מטפס עליך. הוא בא מהאדמה ומתפתל אל עבר הרגלים, אתה מנער אותן כאילו מטפסות עליך נמלים. הוא אוחז חזק, ממתין להפוגה, שולף סכין וחופר את דרכו פנימה. עכשיו הוא במערכת הדם שלך, הורידים הולכים ומתבלטים והוא מזדחל במעלה הירכיים. אתה מתחיל להתבלבל, משהו בסדר הכרונולוגי של הדברים הולך ומשתבש, הולך ומתעוות. הוא מתמהמה מעט באיזור המפשעה, כלי הדם אחוזי אימה ואתה מזדקר מכעס. הוא כבש את הרגלים שלך מהבסיס ועד הקצה, הוא בועט, אתה בועט חזרה. עכשיו הוא כבר שועט קדימה, כמו שיטפון. בצומת הצוואר/ידים הוא מצמיח שלוחות, הן זורמות אל כפות הידים שלך, העוצמה כובלת ומשחררת באחת, אתה מתפרע כמו חיה. בו זמנית הוא נאבק קלות במעלה הגרון שלך, הפרצוף שלך הולך ומאדים. אני מתחננת בפניך תפתח את הפה ולא תתפוצץ. ולא תשתגע. כשהוא מתחיל לדלוף לך מהאוזנים הוא כבר חומצתי, אתה צורח ומצמיד אותי אל הקיר. אני כבר לא אני, אני אתה, אתה שנינו. אני עולה איתך למעלה וצוללת איתך אל הקרקעית.
אני אציין שפעם היית יציב, כמו סלע. לעיתים קרובות הנחתי עליך ראש עמוס בדאגות, לעיתים קרובות מדי אני חושבת. נהגת להניח על הגרון שלי שתי ידים ולהורות לי לבכות, אמרת שתספוג הכל. אני זוכרת, הלב התרוקן והראש נח כשזה זרם מתוך המועקה שבגרון שלי דרך הידים שלך שאחזו בו כמו מכת חשמל ללב שלך. ועכשיו הורידים בולטים, עוד רגע יחצבו את דרכם החוצה ויחפשו את שלי, העור שלי יתבקע ויבקש את שלך. אתה תצליף באוויר שאני במקרה נמצאת בו עד שאפול. ושוב תתפוס לי בגרון והפעם כיוון הזרימה יהיה שונה, אני אקח אותו ממך ואבקש- הפעם אל תשחרר.
