לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

his

האיש שלי, זה שאני רכושו, הבעלים שלי,
ממלא אותי בכל רגע באינספור תחושות חדשות ומזככות
וגורם לרצות לכתוב עליו בלי הפסקה
כשאני לא כותבת, אני חושבת על מה עוד אפשר לכתוב
איך אפשר לכתוב את מה שהוא??
אני בהחלט מתכוונת לנסות!
לפני 12 שנים. 28 בנובמבר 2012 בשעה 10:26

הוא חוזר ומזכיר לה שהיא שלו. שהוא גאה בכך שהיא שלו. הוא בחר אותה. הוא בחר להיות אתה.

כשהוא נוגע בה היא רוטטת בציפייה, הנגיעה הבאה שלו תכאב או תענג?

גם הכאב שהוא נותן לה מענג אותה, בעיקר כשהוא לא נמצא. יותר קל לה לזכור את הכאב, כשהיא מעבירה את ידה על בשרה הצרוב היא נזכרת בידו, שמחליטה לרגעים שהיא לא צריכה לנשום, בשיערה הנתפס בחוזקה ומוביל אותה למחוז חפצו. את הצביטה הזו שגורמת לה להרגיש כאילו ופטמותיה נעקרות מגופה. את קולו המצווה. אויה, קולו המצווה. היא לוקחת את קולו בראשה לכל מקום. אין דבר שיגיד לה והיא לא תאמין, תציית ברגע.

היא חוזרת לשיעור האחרון שלהם. כשהוא הרשה לה לענג אותו במחוות הרכנת הראש המאשרת שלו. כל מאווייה בין חלציו. כמהה להרגיש את הרעד בגופו, להרגיש את כל עצמתו על עורה החשוף. הוא מלטף אותה ברוך ומעניק לה את הדבר האחרון שיהפוך את הרגע לחסר פגם לחלוטין, החיבוק שלו.

ואז הוא הולך. והיא שלו גם כשאיברו של גבר אחר נמצא בידה, גם כשהגבר האחר שולח ידיו לעברה.

היא מדקלמת בראשה ספירות של שישים. מדברת לעצמה בקולו, מנחמת את עצמה בקולו.

הגבר האחר, ליאון שמו, איש עסקים שמנמן וממולח מאזור הצפון בעל מותג מלח בינלאומי. והוא גם שמאי רכב. נשבעת. אז הוא נרדם על המיטה והיא יושבת על הספה וכותבת לאדונה.

כל כך היא מחכה לו שהיא לא מצליחה להירדם. שוב הוא מדיר ממנה שינה. נעים לה להרגיש את השליטה שלו בה כל כך מרחוק. היא תחכה לו כמה זמן שירצה.  

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י