הוא חוזר חולה.
היא נוסעת אליו ומגייסת את כל הידע שלה בתרופות סבתא. שנים של הקשבה לחפירות של אמא השתלמו. היא תעשה הכול כדי שירגיש טוב. אבל אין הרבה לעשות, קצת תה ואהבה וזה מספיק. הלוואי ויכלה לעשות יותר למענו. הלוואי ויכלה לקחת ממנו את אי הנעימות הזו לעצמה.
כדאי שתירגע היא חושבת לעצמה, אם ככה כואב לה כשמדובר בקצת שפעת, איך תגיב על בעיות אמיתיות? יש עוד הרבה עבודה עצמית בדרך.
היא מגיעה לבקר אותו ומקבלת שעור לא צפוי. ומה כבר צפוי אצלם.
היא כל כך מתרגשת שהיא לא מצליחה להסתיר את מבוכתה. הוא נוזף בה, עכשיו היא כועסת על עצמה. היא האריכה לעצמה את העונש ולא יוותר לה מספיק זמן לענג את אדונה לפני שתצא לעבודה.
שתאחר. ממש לא אכפת לה עכשיו.
היא מרחפת לה בענני הכאב והעונג, כשקולו של אדונה מנחה אותה וידו מובילה את הדרך בין צריבה לרעד. היא שם בכל חלק בהווייתה בדיוק כמו שהיא לא שם. מרחפת מעל החדר בין הצלפותיו, מקווה שהפעם ישאיר סימן, שהרגע יישאר צרוב בעורה.
הוא הופך אותה והיא כולה בוערת. היא מרוצה. אם לא יישאר סימן לפחות תחושת הבעירה הזו לא תלך בקרוב. הצלפות אחרונות ניחתות עליה והיא נוצרת אותן, אוספת אותן לזיכרונה.
היא רוצה לזכור את העונש שלה. להיות טובה יותר בזכותו. בשבילו.