השבוע מתחיל בסימן אהבה.
יומולדת של אחות אהובה נותנת לה הזדמנות להתקדם במשימה מתוקה. יום נישואין מליון של הוריה והיא, מלאת אהבה כמו שיר נדוש של זמר נדוש, פוסעת נדושה במסדרונות בית החולים ומחלקת ממתקים נדושים וחיוכים לכבוד החג.
יש בה גם חששות, אבל הם מתגמדים לעומת האהבה הגדולה שהיא חשה כלפי אדונה וכלפי ג'ינה.
לפתע עצבות גדולה משתלטת.
הפילטרים שלה הופכי מורודים וסגולים לאפורים ושחורים, עננה כבדה נופלת עליה עת שהזיכרונות משתלטים עליה.
התאריכים מתחברים לה והיא מבינה שעברו עשר שנים מאז שנתפסה חותכת את עצמה והובהלה לפסיכיאטרית, מופרעת רשמית עם תעודות כבר עשר שנים.
היא זוכרת היטב את אותו ערב, וכל פעם שתשכח תעביר את אצבעה על מפרקה השמאלי, ותרגיש את הצלקת האחרונה, זו שדיממה יותר מדי והכניסה אותה למחלקה.
סה"כ חוויות טובות יש לה משם. אך היא מבולבלת היום, היא מתגעגעת להרגיש את השורף הזה בקצה של היד, היא יודעת שאסור לה להרגיש את המחסור הזה, היא יודעת שאסור לה להתגעגע.
עקרונית היא לא אמורה להיות עצובה, כבר עשר שנים שהיא מנצחת את עצמה, ומפסידה בכל שאר הקרבות בדרך. מביאה עצמה לשוקת אך לא מרווה עצמה לעולם אך כמה היא רוצה להרגיש משוחררת, שלמה, עת שהיא מתרוקנת.
לילה, ג'ינה והאדון במיטה בסרט משלהם.
היא על המחשב, כותבת, חושבת על פלדה קרה וחדה ולא מצליחה להכניס את עצמה להלך הרוח המתאים. היא צריכה להעביר את פרץ השיגעון הזה לבד ולתת להם להמשיך בשלהם.
זיכרונות הפלדה הקרה כמו סם הזיה, מעוותים לה את המציאות.
ג'ינה והאדון מרגישים לה עוינים ומרוחקים והיא לא יוצאת מזה. היא מנסה להסביר להם שהיא עוברת משהו כדי שלא ייהרס גם להם הערב אבל הורסת הכול. איך תסביר להם מה עובר עליה? איך הם יוכלו להתחיל להבין?
היא מרגישה שחבל על המאמץ ומחליטה לחייך ולהפסיק לנסות, גם ככה כל מה שהיא אומרת יוצא עקום. היא מניחה להם להיות בשלהם, והיא בשלה, מכניסה עצמה לבועה מבודדת.
כמה הייתה רוצה להיעלם כרגע.