משהו חדש-ישן

דוחף לי אצבעות למוח,

מכריח אותי להיות ספר פתוח.

מפיל לי את כל ההגנות,

גורם לגוף שלי לרצות

לספק לו את כל הגחמות.

משאיר אותי חשופה,

מהופנטת לכל מילה.

נבוכה ומגורה,

עם לשון בחוץ, מוכנה לפעולה,

ממתינה לפקודה הבאה.

עירומה מבגדים ומסיכות,

מרימה עיניים מתחננות,

לידיים מלטפות, מענגות ומכאיבות.

להתרוקן ממחשבות,

לתת את המושכות,

לשכוח את החרדות,

לרוץ קדימה ולהגשים פנטזיות.

מסובב אותי עם כמה אצבעות.. 🫠

Expect me to grow if you won't let me blow?

כנראה שברגע שחזרה לי הנשימה, גם חזרה לי הרוח למפרשים, באה לה בכל הכוח.

אחרי אימון קצר, אנדורפינים ואדרנלין זורמים בגוף, ופשוט מתחשק לי עוד.. 😈 קטע במאזוכיזם, צריך להרגע כדי לא לעשות נזקים של התלהבות יתר לגוף.

מחכה להרגיש את ההיי הטבעי זורם לי בגוף במקום כל התרופות הארורות. 

אפשר להרגיש כנות ואכפתיות..

אפשר להרגיש אותן בהבעות פנים, בהבזקים שעוברים בעיניים, בדיוק בגלל זה צריך את האומץ להסתכל לתוכן מדי פעם.

שומעים אותן בניגון של הקול, הוא ישתנה בהתאם לאיך שהאדם שמולך מרגיש.. גם אם זה יקרה ממש לרגע.

אפשר להרגיש אותן במעשים, כשההתנהגות מדברת במקום המילים, כשעושים מעבר לגבולות המצופים.

רואים אותן בהתנהגות שלי, כשאני מעדיפה להפוך לכדורון שנצמד אליך ולא מצליחה להוציא מהפה מילים, אולי למלמל תודה.

לפעמים קשה לי לסמוך על אנשים, זה רק כי לקח לי הרבה מאוד זמן ללמוד לסמוך על התחושות של עצמי, זה קשה יותר כשזה כבר לא מגיע בצורה טבעית.

אבל אני תלמידה טובה.. כבר אמרתי 🦊 

לכולנו יש את זה בצורה כזו או אחרת, אנחנו הרי הדמות הראשית של הסיפור של עצמנו.

וכולנו מאמינים בצורה כזו או אחרת שאנחנו משהו שונה, משהו מיוחד, שאולי דווקא אנחנו נצליח איפה שאחרים נכשלו.

לפעמים זו לא טעות שלנו בלבד, לפעמים מוליכים אותנו שולל.. שמעתי מספיק מאנשים שאהבתי בעבר עד כמה אני מיוחדת, שונה.. חושבים שזה עזר לי במשהו בחיים? לא.

אז לפעמים התפקיד שלנו זה להיות מיוחדים למישהו לתקופה מסויימת ולשחרר.. רק עצוב שיש אנשים שלא יודעים לשחרר בצורה יפה, גם כשנדמה להם שכן. חבל שיש אנשים שמוותרים בלי לפתוח את הפה, לכו תדעו, אולי הייתם מוצאים את עמק השווה.

אבל אני סולחת.. אני יודעת שהם שקועים בכאב של עצמם, אז מרשה לעצמי לשקוע בכאב שלי ולתת להם להתנדף מהלב שלי לאט לאט..

מהמחשבות הם התנדפו כבר מזמן, כשבחרו לצאת מהחיים שלי.

יש דבר מושלם בעולם הזה? כנראה שלא.. יש אולי פלאים מושלמים, דברים מדהימים שנוצרו בדיוק ברגע הנכון, בתנאים הנכונים, עם צירוף המקרים הנכון שגלגל אותנו לכאן..

אז למה אנחנו רודפים שלמות? אם בעצמנו, בבני הזוג שלנו, בחיים שלנו?

יש הבדל בין השאיפה להשתפר לבין הרדיפה אחרי שלמות. רובנו לא שמים לב בכלל לאידיאליזציה שאנחנו עושים לדברים מסויימים בחיים שלנו- שגורמים לנו לפספס הזדמנויות מדהימות.

זה מצחיק.. במרדף אחרי שלמות שאנחנו מנסים להגדיר לעצמנו, אנחנו יכולים לפספס את מה שכבר מושלם אצלנו.

מותר לתת לעצמנו קצת קרדיט על זה, ובעיקר לאנשים בחיים שלנו. מקוה שתמיד אצליח לשפוך קצת אור חזרה לחיים של אנשים ששופכים אור לחיים שלי.

כבר כתבתי על דמויות סמכות בעבר, תמיד הייתה לי חולשה אליהן, לטובה ולרעה.

אז כן, מקנאה בתלמידים שיושבים עכשיו לקבל ממך הרצאה.. הייתי שמחה לתת לך כמה תירוצים לתת לי עונש בסוף השיעור. 😋

כנראה שיש לי פנטזיה קטנה להיות the teachers pet 🦊 נראה לי שאפשר להבין כשאתה המורה.

מקוה שעוד תהיה לי האופציה לבוא להנות מהטון הסמכותי שלך בשיעור.. ושתנצל את ההזדמנות לנצל אותי אחריו. 😈

כשאתה משאיר לי על מה לפנטז.. 

לא מחפשת שיעטפו אותי במילים יפות, אם הן סתם מוגזמות וחסרות בסיס, הן דגל אדום.

נתקלתם פעם ב- love bombing? זה נשמע נהדר, עד שמבינים שזו התעללות פסיכולוגית.

אנשים שמעמידים פנים שהם אוהבים אתכם הרבה מעבר, כאלו שימרחו את החיוך המזוייף על הפנים, קול צייצני, התלהבות מוגזמת ויקפצו עליכם כשברור שאתם לא מרגישים אותו הדבר?

זה יכול להיות גם מחוכם יותר- אנשים שיפתחו אליכם, יגרמו לכם להרגיש מיוחדים להם, יגעו לכם בדיוק בנקודות הנכונות כדי להשיג מכם משהו. חומרי, ריגשי, פיזי, מיני, כלכלי.. 

אנשים כאלה שהמצפון שלכם יגרום לכם להרגיש לא בסדר לשנוא, אבל השכל הישר ירגיש שמשהו מסריח, אלו עוד ניתנים לזיהוי.

הסוג השני, אלו שמושכים אתכם פנימה כמו מלכודת דבש. אלו שמצליחים ללחוץ לכם על הטריגרים כדי לחפש בהם את הנחמה, אלו שיודעים להפעיל אצלכם יותר מרגש אחד בו זמנית- הם אלו שצריך להיזהר מהם.

וזה קשה.. מאוד.

אם אני יכולה לסיים במסר קטן של תקוה, אם לומדים מהעבר, אפשר לא רק לזהות אלא גם להתנהל עם אנשים כאלה בחיים ולהשאיר אותם במקום הראוי להם. בלי ליפול באמת.

היום אני קצת חכמה יותר..

Live right now

Yeah, just be yourself

It doesn't matter if it's good enough

For someone else

It just takes some time

Little girl, you're in the middle of the ride

Everything, everything'll be just fine

Everything, everything'll be alright, alright

למדתי את השיעור הזה כבר כילדה- אסור להסתמך על אף אחד- רק על עצמי. לא חברים, לא משפחה, לא הורים. רק על עצמי.

אז למה אני עדיין נופלת לטעות הזו?

אני מסרבת לקבל עזרה, ועד שמשכנעים אותי שזה באמת בסדר, זה פתאום מתהפך. אני יכולה לספור על יד אחת את מספר האנשים שהסכמתי להעזר בהם בצורה כזו או אחרת במהלך השנים, עם חצי מהם זה הסתובב עלי איכשהו.. 

לא אכפת לי לעזור לכפויי טובה, מעדיפה להיות זו שמושיטה עזרה ולא זו שזקוקה לה, אבל זה הרבה יותר שובר כשמישהו שאומר לך "תעזרי בי, תסמכי עלי.." עושה בדיוק את ההפך כשמאפשרים לו.

מה שבטוח, מכל מלמדי השכלתי.

I walk a lonely road

The only one that I have ever known

Don't know where it goes

But it's home to me, and I walk alone

יש עצות שלא מומלץ לבקש ממאזוכיסטית..

שאלה אותי חברה: "כל כמה זמן כדאי לגזור לחתולה את הציפורניים?"

אני: "באמת שאין לי מושג. אני מעולם לא גזרתי לחתול את הציפורניים."

החברה: "אבל היא שורטת כשהיא משחקת!"

אני: "גם שלי הופך לקקטוס פרוותי כשהוא מתעצבן, אבל אני אוהבת את זה, אז מרימה אותו בכוונה.." 

החברה: "אבל זה כואב 😭"

אני: "כן.." 😈

החתולים שלי כבר לא מוכנים לשחק עם הידיים שלי, גם הם כבר הבינו שאני לא ממש שפויה.

Covered in black, we lack the social graces

Just like an animal, we crawl out of our cages

They can't tame us

So if you're one of us, get on the bus

התקרבי אלי שועלונת,

לא שאלתי אם את רוצה או מעוניינת.

בקרקע טמונה לה כבר מלכודת.

ומה השועלה, אם לא שובבונת?

מפעילים אותה ממש כמו בובה, 

צעצוע קטן עם כפתורי הפעלה.

מובלת כמו חתול אחרי חוט של חכה.

נכנסת לכלוב, ממתינה בשתיקה.

 נעבור למשחק הבא?

היא לא מבינה, איך זה בכלל קרה..

🦊

It's a paradox, a mystery, a riddle

A door in your face and only I have the key

Do understand, you'll be caught in the middle

Caught in a web by being spun by me