הלוואי ויכולתי לחיות בעולם הפנימי שלי, למצוא שם את כל הדברים שאני מרגישה שחסרים לי במציאות. אני מספרת לעצמי סיפורי פנטזיה שצובעים לי את החיים בצבעים שלא קיימים באמת, וכשאני נוחתת, זה כבר סתם רע, אין יותר דבר כזה נחיתה רכה אצלי.
מרגיש לי שאני מסתפקת בפירורים, ורודפת אחרי משהו שכנראה לא מתקיים בחיים האמיתיים כמו שמנסים להציג לי. ההבדל שבין רצון ליכולת.
חבל, כי יש לי הרבה מה לתת, גם אם לא הכל. ואני לא רוצה שימשיכו רק לשחק בי, אני רוצה דרך ברורה לצעוד ולהתפתח בה, עם מקום קטן שהוא באמת שלי, לא כזה שאני צריכה לשכנע את עצמי שטוב לי בו כל פעם מחדש כשיורד לי ההיי. זה אירוני, כי אני באמת לא זקוקה להרבה וגם לא דורשת.
אולי זה גם קטע של אגו, אבל אני צריכה להרגיש שמי שאיתי יהיה גאה בזה שאני שלו, לא מעמסה או עוד ריגוש של רגע. לא משהו שצריך למצוא איך דוחפים ללו"ז כמו משמרת או תור. להיות באמת מסומנת כי זה מה שהתחשק לך באותו הרגע.
לפעמים אנשים טובים ורצון טוב זה לא מספיק, אפשר לרצות לנצח ולא לעשות עם זה כלום. יש מאמץ מסויים שצריך להשקיע, לא כולנו חיים באותו הקצב בשביל שיתאפשר.. וזה מותר ובסדר.
לפתור בעיות בחיים האמיתיים זה ממש לא פשוט כמו בראש שלי, במציאות אין דבר כזה גם פתרון נכון. נשאר רק לקוות שבסוף, הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר בשביל עצמי.
מאוד קל לגרום לי להתקפל כשאני במצב רוח קרבי, לפעמים אני מרגישה שהמוח שלי רק מחפש סיבה לברוח.
אני יודעת שהוא מתרץ תירוצים, כי כשיש לי סיבות אמיתיות, הן אף פעם לא מה שמניע אותי, אלא גחמות מטופשות. אז למה זה חוזר וקודח לי בראש כמו פטיש אוויר?
אולי אני מפחדת שיהיה לי טוב, אולי אני מפחדת שמתחיל להיות לי נוח, אולי אני מפחדת להיקשר, אולי אני מפחדת להסתמך, בעיקר מפחדת לגלות איך כל זה עוד יתפוצץ.. כי ברור שזה יתפוצץ, זה רק עניין של זמן, שומעים את התקתוק של הטיימר.
זה כנראה הכל מהכל, ומתחשק לברוח או להתחפר במחילה מבודדת, לשקוע בדמיון כדי לא להתמודד עם כל החבילה הזו.. היא כבר מזמן חסרת טעם, גם אם ממכרת.
והיא גם יודעת. אבל לא תדבר, מעדיפה לרמוז במקום לשחרר. היא לא בטוחה מה היא רוצה, מהם, ממנו, גם לא מעצמה.
מפילה אחריות על אחרים, חיה בין רגשות קיצוניים, לא משנה אם חיוביים או שליליים. חושבת שהיא יודעת הכל, לא מבינה ששמה לעצמה מכשול.
ואני מסתכלת מהצד, מזהה את הדפוס. זו דרך העולם, גם עליה לא יחוס. אם רק תוציא רעל על אחרים, לעולם לא תתמודד עם השדים שבפנים. היא רק תמשיך למעוד על טעויות, במקום לזהות הזדמנויות חדשות.
קחי אוויר, לא הכל נורא כמו שהוא נראה, קושי המציאות הוא לא תירוץ לחיות בבועה.
מכירים את התחושה של דווקא? לפעמים אני מרגישה שמשתלטת עלי הילדה הקטנה שרוצה לעשות דווקא. זו שלא קיבלה את מה שהיא רצתה אז צריכה שכולם יבינו שהיא לא מרוצה בצורה כזו או אחרת.
יש כאלה שיגידו שזה בראטיות, אבל אני לא חושבת שזה אותו הדבר. אני לא נהנית להיות הילדה הזו, פשוט אין ברירה כשהיא משתלטת. חשוב לא לתת לה, בהתקף הזעם שלה, לעשות דברים ש*אני* אתחרט עליהם אח"כ.
אז מוצאים איך לכוון את הילדה הזו קצת אחרת, ולהוציא את המיטב גם ממנה.
מודעות עצמית זה חשוב, יש הרבה יותר מדי אנשים שזה חסר להם.
הם קשרו לי את הידיים מאחורי הגב, מוט מתכת סוגר על הקרסוליים שלי, מחזיק את הרגליים שלי פשוקות. העיניים מכוסות, גאג בפה, רק המוזיקה פועמת לי באוזניים יחד עם הדופק בזמן שההתרגשות מתפשטת לי בגוף.
והיא, סאדיסטית שכזו, יודעת בדיוק איך לענות אותי במתיקות, שומרת כמה קלפים לעצמה, היא יודעת בדיוק עם איזו נקודה לחכות. הוא בינתיים חוקר את הגוף שלי עם הידיים, צובט, חופן, מלטף.
"שלא תזוזי", הוא לוחש בזמן שמתחיל לחמם לי את הטוסיק במכות קלות, ואני רק מנסה לנחש מה יגיע אחרי.. הציפורניים שלה חופרות בגב שלי, משאירות פסים צורבים. והיא מתחכמת.. מלקקת לי את הצואר, גורמת לי להתקפל בלי שליטה מהלשון העדינה שלה.
מתחילים בהצלפות..
אני שוקעת לספייס קטן , כשמשיכה בפטמות מוציאה אותי מריכוז ושיווי משקל, אני נשענת קדימה לגלות שהיא יושבת מולי ודוחפת את הראש שלי לבין הרגליים שלה.
האצבעות שלו חודרות אלי עמוק, מגרות אותי עד שאני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ.. משפריצה על הריצפה, הברכיים בקושי מחזיקות, ואני גונחת לתוך הכוס הרטוב שלה ביללות של חרמנות ומבוכה.
היא דוחפת לי אצבע אל החור של הטוסיק, מרימה לי אותו כך שאגיש את החורים שלי לחדירה שלו.. צעצוע קטן..
*******
כשקופצות לי סצנות כאלה לראש, לפעמים צריך פשוט לשחרר אותן, בלי יותר מדי עריכות.
מצד אחד, אני לא רוצה לשלול אופציה לזוגיות, מצד שני, ממש לא נראה לי שאני מסוגלת להכיל מישהו אחר כרגע.
אני גם לא מבינה, איך מעלים בפניהם את העניין הזה? העולם הזה?
לכי תסבירי לבחור ונילי שיש לך שולט, לכי תסבירי לו שאת אוהבת וצריכה להיות צעצוע של מישהו אחר..
אני משתעשעת לי במחשבה מה תהיה התגובה וההבעה על הפנים שלהם, אבל שומרת לי את זה לעצמי.. אני כבר יודעת מה זה סקרנים שמתעניינים רק בגלל שהבדס"מ הוא מה שמושך אותם, הם לא מסוגלים לעמוד בקצב שלי גם ככה.
אני לא מרגישה שיש דבר כזה בארץ.. יש הרבה ניסיון ליצור דבר כזה, אבל זו לא תרבות שקיימת כאן.
מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מאוד מינית, אם זו הייתה משיכה לאלמנטים בדס"מים מילדות כמו השפלות, בונדג׳, עונשים וכ'ו.. ואם בחיי הבוגרים, כשהתחלתי לממש את עצמי או סתם התבטא בשיחות ובדיחות פתוחות יותר מול חברים.
ומה הסכנה לבחורה צעירה שנתפסת מינית בחברה? לא רק שנתפסתי כ"קלה", אלא גם טרחו לפנות אלי כאילו המיניות שלי אומרת שאני מעוניינת, הדעה האמיתית שלי לא קיבלה ביטוי בשום צורה. אפילו הוטרדתי מינית בעבודה שלי בתור מלצרית שעוד לא סיימה צבא, על ידי האבא של המנהל שלי. למה? כי גילה שאני חלק מהקהילה.. וגם הוא היה חלק ממנה כביכול, אז הפכתי ל"מותרת" לו?
עם השנים עברתי דברים מאנשים שמגיע להם להיכנס לכלא ולא לצאת ממנו לטובת החברה.
נסגרתי, השתניתי, הדחקתי. הפכתי להיות הילדה הטובה מהבית השכן. כזו שלא מעזה להגיד שהיא חרמנית או להראות מיניות לאף אחד. וחשבתי, שזה מה שישמור עלי.. לא הבנתי שאני מקצצת לעצמי את הכנפיים.
אז אין פלא שמשכתי טיפוסים שלא התאימו ולא יתאימו, כי לא הייתי מסוגלת להיות כנה עם עצמי ולעשות את מה שאני באמת רוצה, חייתי כדי לספק אחרים.
וזה מצחיק, שברגע שכופפתי לעצמי חוק אחד קטן בדברים ש"אסרתי" על עצמי, מצאתי ניצוץ שרק גורם לי לרצות לאכול את החיים.
אז אולי אין תרבות של מיניות בריאה בארץ, גם אחרי כל השנים האלה.. אבל יש כמה אנשים מיוחדים שמאפשרים לי להיות מולם קצת יותר אמיתית, לחזור למי שהייתי לפני שאיפשרתי לחוויות הטראומתיות האלו לבטל את מי שאני.
מקוה רק לפרוח מכאן והלאה 🦊
ואם הגעתם עד לכאן, שאפו. תשמרו על עצמכם, אבל תהנו מכל רגע אפשרי, הזמן לא עוצר בשביל אף אחד.
