משהו חדש-ישן

נשארו בי המון משקעים..

כבר אמרתי, כמה קל זה כשההיי חולף, לשנוא את העולם. איך הכל זמני.

ועכשיו, עובר לו ההיי ואני שואלת את עצמי, זה שווה את זה? כשאני לא יודעת לרכך נפילות לעצמי?

לא.. לא סומכת על אחרים להחזיק אותי, ויכולים לספר לי מנטרות מכאן ועד הודעה חדשה שהתפקיד של שולט הוא לכאן או לכאן.. אבל זה לא מעניין אותי באמת כשמדובר בחיים שלי.

כי אם אני לא יודעת להרים את עצמי כשמגיע מצב של פקפוק, שנאה עצמית או כל דבר אחר שבא, אם אני לא מסוגלת לחלוק ולדבר, אם אני לא מסוגלת להבין מה אני בכלל רוצה, אז מה הטעם בהיי? לפעמים אני חוזרת לקרוא, וזה מרגיש כמו התלהבות ילדותית.

ולא מדברת על פחדים חסרי היגיון, מדברת על משקעים מנטאליים אחרי שהחוויה כבר עברה עיבוד במוח. אחרי שהסקתי מסקנות, חוויתי את ההנאה בשחזור הסיטואציה. יש את אותם קולות קטנים שמכניסים לי ספק בכל החלטה, גם אם התוצאה שלה הייתה חיובית כמעט מכל בחינה אפשרית אחרת. 

סשן מתחיל ונגמר, גם מערכות יחסים שונות, חברים הולכים ובאים.. רק אני אשאר להרים אותי בכל סיטואציה קיימת.

לא יודעת כבר מה נכון לי לפעמים, ובא לי לזחול לאיזה בור.. אבל שוב, גם זה ככל הנראה זמני.

כנראה ימחק, אולי לא.. העיקר שימחק לי מהמוח.