מתחשק לי להיות אובססיבית לפעמים, אני פשוט לא כזו.
אני אוהבת לקרוא נשלטות שאובססיביות לשולט שלהן, לפחות אלו שזה מתבטא אצלן בצורה בריאה. (בזוגיות רגילה, אובססיביות זה פשוט מזיק) זה מדליק לראות את התהליך של האגו שנשבר בשביל לספק אדם אחר, החוסר אונים שבין הרגש שמשתולל לצורך להתמסר.
זה סוג של פטיש, הערצה לכל דבר, והיא מה שגורמת לנו לרצות לרדת על ארבע ולספק. לא מספיק להימשך, לא מספיק לרצות, צריך פשוט לתת לגוף ולמוח קצת להתמכר לאדם ולא לאקט.
זה קו מסוכן ללכת עליו, ואם לאמר את האמת, אני גם לא בטוחה איך משחררים את המחסום הזה, לתת לאובססיביות לצאת.. בסופו של דבר, גם תמיד יגיעו תסמיני גמילה מכל התמכרות.
אבל החיים קצרים מדי, מלאים בחוויות קיצוניות גם ככה, רובנו ניפול ל"הרגלים רעים" כאלה ואחרים בכל מקרה, אז למה לא להנות מהם? למה לא לבחור לנו את ההתמודדויות וההנאות שלנו כל עוד אפשר? אפשר בכלל?
ואיך מחזירים את המוח שלי לישון? סופ"ש שמח 🥳
