הילדה הקטנה הזו בראש ש"לא רוצה" בכוונה.
כשהייתי בזוגיות רעילה היא השתלטה לי על המוח, את מנסה לתפוס שליטה בדברים הקטנים ומפתחת אנטגוניזם לדברים שאהבת, רק בשביל לא לתת את הסיפוק למי שפגע בי שוב ושוב.. לא לתת לו להנות ממי שאני באמת. השאלה מי נענש כאן בסוף?
זה סוג של תגובת טראומה, היא בתת המודע, מאוד קשה לשחרר אותה.
אבל קטע כזה בבדס"מ, כשבאמת רוצים להתמסר, זה משתחרר לבד.. זה אולי תהליך כואב, אפילו פיזית בחזה, אבל הוא כואב בצורה נעימה, מדליקה, בצורה שאני אוהבת. להתכופף בחוסר רצון ועם הרבה חשק.
כמו לדוגמה, כשאני בהתקף חרדה ולא רוצה שיגעו בי, הוא תופס אותי בכוח, בין אם מצמיד אליו, ובין אם סתם עם היד. אינטואיבית יודע שאני צריכה את הקיבוע הזה, עד שזה משתחרר, כי מולו אפשר לבכות ולרעוד גם בלי שליטה.
זה פשוט יוצא החוצה, כאילו נשפך מתוכי רעל.. ואז אפשר להירגע, לשקוע בשלווה לא ברורה.
ואולי בגלל זה אני רוצה ללכת לכל קיצון שאפשר, כי גם ככה אני מרגישה בטוחה, גם אם התגובה שלי לא תהיה "טובה", זה לא מפחיד אותו.. וגם ה"אנטי" עובר.