אין לי כוח למלחמות, לא שבחוץ ולא שבפנים, עמוס לי.
זה מצחיק לרצות כאב כשהגוף כבר כואב ממילא, אבל המציאות הזו לא נסבלת בלי שפורקים אותה איכשהו. וכשכואב נפשית, זה יכול להיות גרוע בהרבה.
אני אוהבת את השקט שיש לי בראש כשאני בסשן, הוא מגיע לי כמעט מיד, בניגוד גמור לכל מה שמתחיל להשתולל לי בגוף. הדם זורם לאיברים אחרים, הראש מתפנה ממחשבות ונשאר מקום רק לחשקים ודחפים חייתיים.
הגוף מתעורר, מתוח ומלא ציפיה, מתכונן לשניה הבאה, לא מצליח לחשוב מעבר. כמו רכבת הרים, מטפסים לגבהים, עוברים לפניות חדות וירידות תלולות.. אין זמן למוח לעבוד.
ואחרי שאפשר להרגע, והידיים שלך מלטפות לי את הראש, כל מה שהגוף רוצה זה לשקוע בשינה עמוקה, בלי מחשבות, בלי דאגות, בלי כאבים.. נפילת מתח.
בכל הכאוס הזה, זה הישג שמתחשק לי לחזור לאותה בועה של שקט, כהראש נח בין הרגליים שלך.
לפני שמתגלגלים חזרה למציאות הקורעת הזו.